באמפיתיאטרון שוני בבנימינה התקיים הערב (שני), ערב יום העצמאות, "טקס כיבוי משואות והדלקת תקווה", בהובלת משפחות חטופים וחטופות. השידור החי באינטרנט לווה בהקרנות ציבוריות על מסכים ברחבי הארץ, בהם מוקדי הפגנות מחאה כצומת כרכור. הטקס התקיים במקביל לטקס הדלקת המשואות השנתי, שהוקלט מראש בירושלים, ושודר הערב באותה שעה. לוסי אהריש וג'קי לוי הנחו את הטקס החלופי שבתכנית האמנותית שלו יופיעו רונה קינן, דרור קרן, דניאלה ספקטור, החצר האחורית ונועה קולר.
הטקס נפתח בבמיצג סאונד של שיחות מצוקה אמיתיות מהשבעה באוקטובר, והמשיך לקריאת יזכור על ידי דרור קרן. לאחר מכן, 12 נציגים שונים החלו לכבות 12 משואות אחד אחרי השני, כשכל אחד מהם נושא דברים אישיים. לאחר סיום כיבוי המשואות, הוקרנו התס"חים שעשו פעילים ופעילות למען השבת החטופים עם המילים: "הפקרה, 132, שעון חול ו-S.O.S", בסיום ההקרנה עלתה עינב צנגאוקר, אמו של מתן, להדלקת משואה לתקווה. בסוף הטקס הקריאו דרור קרן ונועה קולר את שמותיהם של 132 החטופים. במהלך הטקס הופיעו החצר האחורית, דניאלה ספקטור ורונה קינן בזמנים שונים.
גלית דן, אימה של נויה דן ובתה של כרמלה דן אשר נרצחו בניר עוז, שלושה מבני משפחתה נחטפו. כיבתה את משואת הפקרת הביטחון האישי: "אני, גלית דן, ביתם של כרמלה ואורי דן זכרם לברכה, אימן של נויה זיכרונה לברכה ותמר, תיבדל לחיים ארוכים, נולדתי בקיבוץ ניר עוז. שם גידלתי את בנותיי בעשר השנים האחרונות. בלב שבור ומרוסק, אני מכבה משואה זו בשל ההתעלמות המוחלטת, הבוטה והרת האסון מביטחוננו האישי".
עוד הוסיפה דן ואמרה כי "בשישה באוקטובר, שלחתי את ביתי, לישון אצל סבתה, באמון מלא שהיא מוגנת בניר עוז. ב-7באוקטובר עוד חשבתי שהממ"ד הוא מקום מוגן ובטוח עבור משפחתי.
אנחנו היינו לכודים בכיסופים בממ"ד במשך 22 שעות בלי מים, ובלי אוכל, ובלי תקשורת כשמחבלים יורים ומתבצרים בביתינו. ובאותו הזמן החמאס השתלט על ניר עוז ורצח את נויה שלי ביחד עם אמא שלי בתוך הממ"ד. יחד איתן נרצחו האמונה, האמון ותחושת הביטחון שלי בעולם".
"הממשלה שלי שאחראית לרצח הזה. היא זו שיצרה אצלי ואצל כל תושבי העוטף אשלית ביטחון שהתנפצה לנו בפרצוף. חיינו בתחושה שאנו שמורים ומוגנים על ידי הצבא, כמה טעינו.
זה היה ביטחון מדומה. לאיש לא היה אכפת מאתנו. לא כשזעקנו לעזרה מתוך הממ"דים, לא כשאספנו גופות, לא כשדיווחנו על חטופים. מעל 200 ימים ספוגי דם ורצופי סבל וכאב, ועדיין איש מהנהגת המדינה שלי לא פנה אליי".
ליאור ועמוס אלון, תושבי בארי וניצולי הטבח, כיבו את "משואת הפקרת יישובי העוטף": "אנחנו, ליאור ועמוס אלון, תושבי בארי וניצולי הטבח, מכבים את משואת הפקרת ישובי העוטף. מבחינתנו, זה אומר לעשות כל שביכולתנו בכדי שמי שהיו מנהיגי המדינה ביום ההוא, לא ימשיכו להנהיג אותה. בגלל ההפקרה לפני יום האסון, בגלל ההפקרה בשבת השחורה, ולמרבה הבושה בשל ההפקרה גם לאחריה, הפקרתינו והפקרת החטופים, אנו מכבים משואה זו. למען עתיד טוב יותר עבורנו, עתיד בו ההגנה על האזרחים עומדת בראש סדרי העדיפויות ומנהיגים רואים עצמם מחויבים לנו, למען תכבה אש ההפקרה שכילתה ומכלה אותנו, אנחנו מכבים משואה זו למען תתעורר ישראל".
יסמין פורת, ניצולה ממסיבת הנובה ומאירוע הטנק בבארי, כיבתה את "משואת הפקרת חבל ארץ" ונואמת: "הסיפור שלי הוא סיפור על אנשים ונשים שכל חטאם היה שרצו לרקוד. על מחדל. על המחדל האיום שעוד ייחקר ויתברר, אשר הביא למותם בייסורים של רבים, שהפכו לפרחי כלניות פורחים בשמורות הבשור. רקדנו בנובה. עם תחילת הפלישה, ומיד ברגע שהבנו מה קורה, התחלנו לברוח. בראש אני זוכרת את עצמי חושבת שהנה, אנחנו ממש קרובים לבארי ושם נהיה מוגנים. מצאנו מחסה בקיבוץ. קיבוץ הוא מקום בטוח, כך האמנתי. שער צהוב, גדר מקיפה, כיתת כוננות…מקום בטוח. היממה הבאה הוכיחה בלי כל צל של ספק שטעיתי טעות מרה. תפיסת הביטחון שלי, שאני מוגנת בכל מקום במדינת ישראל, שאיזור העוטף יעטוף אותי בביטחון, קרסה".
איל אשל, אבא של התצפיתנית רוני אשל, שנרצחה בידי מחבלי חמאס אמר כי "אני עומד כאן כדי להזכיר לא רק את אלה שחייהם ניטלו מהם בכוח, באכזריות, אלא כדי להכיר בכשלונות. כשלונות מדינאים, בכירי הדרג הצבאי, כשלונה של המערכת. אש משואה זו תכבה כסמל לאור היוהרה של הממשלה, של הדרגים הגבוהים, שדרכם צריכה גם היא להגיע לסיומה. אם לא נשנה דרכינו, ולא נשכיל ללמוד מן האסון, לא נוכל למצוא שוב את התקווה".
תא"ל (במיל') דוד אגמון, שנלחם בקרבות בעוטף בשבעה כיבה את "משואת ההתנערות מאחריות" ואמר כי "אזור העוטף הופקר שנים רבות. ממשלת ישראל התנערה מאחריותה להגנת אזרחיה במודע, תוך סיוע לחמאס, צמצום כוחות ואמצעי לחימה ותפקוד לקוי. כל אלה באותה שבת, הביאו למותם של רבים, ולחטיפת ילדים, נשים וזקנים.מיום השלושים לטבח אני יושב במאהל המחאה מול הכנסת, יחד עם יעקב גודו, שבנו תום נרצח בכיסופים, בדרישה מהכנסת לשחרר את החטופים ולהחזיר את המנדט לעם".
בסיום הטקס עלתה עינב צנגאוקר אימו של מתן צנגאוקר החטוף בעזה. היא הדליקה את "משואת התקווה" ונאמה על בימת הטקס: "אני עינב צנגאוקר, אמא של מתן החטוף בעזה כבר 220 יום ולילה ויום, אמא של נטלי ושני. הערב אני מדברת בשם העם שלנו. אני מתעקשת שכולנו נתעורר". מתן יקר שלי, אם אתה שומע, אני לא מפסיקה להילחם למען חזרתך. איתי המשפחה האוהבת שלך וציבור גדול.
אתמול חלמתי עליך והתעוררתי לסיוט שאני חיה בו כבר שבעה חודשים. איזה סיוט אתה עובר? אתה ועוד 131 אזרחים, חלקם ללא אמהות שילחמו עליהם. יש לנו עם אבל המדינה שלנו חטופה
יש לנו אנשים מדהימים אבל אין לנו שלטון שמוביל אותנו. אנחנו נהיה עמוד האש שיוביל את המחנה. אנחנו נהיה התיקון. אני מדליקה משואה זו של ערבות הדדית ותקווה למען הצלת החטופים היא הצלת המדינה. עכשיו".
"הטקס הממלכתי מזלזל בכולנו", אומרות המשפחות המארגנות, "בזמן שממשלת ישראל תקיים מיצג ראווה פחדני, בזוי, מנותק ונטול קהל, משפחות חטופים ואזרחים מודאגים יקיימו טקס מכבד וראוי המחובר לרגשות הציבור. טקס המכיר בכאב ובאובדן, מישיר מבט אל האסון המשותף אך עם זאת מעצים ומעורר תקווה".
הן טוענות: "מדינה מתוקנת לא יכולה לחגוג כש-132 אזרחים ואזרחיות מוחזקים בשבי! במהלך הטקס נכבה את משואות ההפקרה, ההזנחה, הזלזול והנטישה, ונדליק תקווה לעתיד טוב יותר, ערבות הדדית והשבת כל החטופים".
כל הכרטיסים לטקס נמכרו בתוך ארבעה ימים, ולטקס באמפי שוני הגיעו 1,400 אנשים. במקביל היו הקרנות בכיכר הבימה בת"א, כיכר פריז בירושלים, צומת כרכור, טבעון רחבת קולנוע זוהר, בית המתנדב במזכרת בתיה, רחבת בית יד לבנים בהוד ה שרון, בית כנסת "אור חדש" בחיפה ורחבת העירייה בהרצליה.
"מכבי ומדליקות המשואות" הם עינב צנגאוקר, אימו של מתן צנגאוקר החטוף בעזה; איל ושרון אשל - הוריה של רוני אשל שנרצחה בחמ"ל התצפיתניות; מרב סבירסקי - ביתם של אורית ורפי שנרצחו בבארי, אחותו של איתי שנרצח בשבי החמאס; כרמית פלטי קציר - אחותו של אלעד קציר שנרצח בשבי חמאס; גלית דן - אמה של נויה דן ובתה של כרמלה דן שנרצחו בניר עוז, שלושה מבני משפחתה נחטפו; רביד מנשה - ממקימות המטה להכרה בפגיעה בנשים במלחמה; דפנה שפט - פסיכיאטרית בשירות הציבורי; ליאור ועמוס אלון - תושבי בארי וניצולי הטבח; טמיר רייכר - מקים חמ"ל החילוץ וההצלה ויוזם דיסקיות החטופים; ליאת קובריגרו ונעה זמברג קרסיק, שותפות להקמת החמ"ל האזרחי; שיר ודורון שבתאי - עורכת דין ועובד סוציאלי, תושבי שדרות; תא"ל (במיל') דוד אגמון - נלחם בקרבות בעוטף; יסמין פורת - ניצולה ממסיבת הנובה ומאירוע ירי הטנק בבארי; מיכל להב - עקורה מביתה בצפון מזה שבעה חודשים; יעל אלון - בת ואם שכולה.
הטקס נערך בהשתתפות חטופים ששוחררו, משפחות חטופים, משפחות שכולות, ניצולים, עקורים, נשות ואנשי סיוע אזרחי, חברות וחברי כנסת ואישי ציבור. האירוע ממומן מתרומות.