דמיינו לעצמכם מדינה קטנה ונידחת הממוקמת באיזור מדברי שחון, מוקפת סכנות. מדינה שעד לא מזמן חיו בה שבטים פזורים עם כלכלה חקלאית דלה. מדינה שדתה נוקשה ושמרנית ולא מאפשרת ליברליות, שוויון, זכויות נשים, פתיחות לעולם וקידמה טכנולוגית. מדינה שהיתה תחת שלטון בריטי זר עד אמצע המאה שעברה.
איזה סיכוי הייתם נותנים למדינה הזו להפוך לאימפריה? נמוך מאוד. אלא שאז, כמעט כבמטה קסם, העם היושב במדינה הזו התנער, התבונן סביב והחליט שהוא מקים במולדתו, כנגד כל הסיכויים, מגדלור לגויים. מדינה מתקדמת למופת, מתפתחת לדוגמה, מובילה בתחומים רבים, אבן שואבת להשקעות, פיתוחים, תיירות וקידמה טכנולוגית. מדינה שנראית בימים אלה כמו שהעולם שואף להיראות, בעוד חמישים שנה.
ישראל? לא. איחוד האמירויות הערביות. דובאי, אבו-דאבי ועוד 5 אמירויות. מדינה איסלמית, אבל לא מסוגרת, לא נוקשה ולא שמרנית. להיפך. מדינה שהחליטה שהדת צריכה להיות דת, ואילו הפיתוח והקידמה והחיים צריכים להמשיך להתקדם כדרך האדם. המדינה הזו היא סיפור ההצלחה העולמי המסחרר ביותר של העידן שלנו. מדינה שעד שנות השישים של המאה הקודמת התפרנסה משליית פנינים וגידול תמרים ואיכלסה שבטים בדואים פזורים. מדינה שקיבלה עצמאות מבריטניה ב-1971 ושליטיה החליטו שהם יהיו נאורים, מתקדמים, פתוחים, משכילים ומובילים בלי שכל זה יתנגש או יפגע בהיותם מוסלמים מאמינים.
מדינה שהגשימה את חלומה והפכה לאימפריה. לא רק איזורית. עולמית. הנמל הימי שלה הוא הגדול בעולם. אנשי העסקים שלה מובילים ופורצים דרך בעשרות תחומים. היא חולשת על כרבע מתנועת המכולות הימית בעולם, היא תחנת המעבר ההכרחית של המסחר מסין והודו, היא אבן שואבת של מצויינות טכנולוגית ועסקים בינלאומיים. מדינה שעשתה כברת דרך ארוכה ומשמעותית מאדיקות דתית סגורה ונחשלת לאבן שואבת של יזמות, ניהול, טכנולוגיה, השכלה עילית ומצויינות. את המסלול הזה עושה איחוד האמירויות בעשרות השנים האחרונות במהירות מטאורית.
ישראל, לעומתה, עושה כבר כמה שנים את המסלול ההפוך: ממגדלור טכנולוגי של יזמות, פיתוח, השכלה ופריצת כל הגבולות והמעטפות האנושיות, אנחנו שוקעים עכשיו בביצה שמתוכה קם איחוד האמירויות: משיחיות, קיצוניות דתית, המרת הטכנולוגיה במעשי ניסים אלוהיים והרציונליות האנושית בפנאטיות. אנחנו מוותרים עכשיו מרצון על מוקדי הידע, פנינות האקדמיה, המחקר והפיתוח שהפכו את ישראל לאומת הסטארט-אפ, לטובת שקיעה מנוונת בימי הביניים, תוך קידוש כהני הדת על פני המדענים, הלוחמים, הממציאים והיזמים, תוך השקעה בקיצוני הגבעות על פני מובילי ההייטק, תוך העברת סכומי עתק להשקעות מופרכות בחינוך לבטלה וגידול דורות של בורים ועמי ארצות, על פני ההשקעה בחינוך, בטכניון, במכון ויצמן, באוניברסיטאות ובהון האנושי המדהים שגדל כאן. ישראל ואיחוד האמירויות, שתי מדינות שעושות את המסלול ההפוך זו מזו בימים אלה ממש. עוד זו עולה, ממריאה ומטפסת, זו שוקעת, יורדת ומתנוונת. כמה מדכא.
בשבוע האחרון ביליתי בדובאי. פעם שנייה. הראשונה היתה ב-2020, במשלחת של אנשי עסקים (בראשות היזם אראל מרגלית). פגשנו אז פוליטיקאים בכירים ויזמים מקומיים. אני זוכר איך לסתי נשמטה כשגיליתי ששר הסייבר האמירתי בוגר שלושה תארים (כולל דוקטורט) באוניברסיטאות יוקרה, בתחום המחשבים. כלומר, שר שמתאים לתפקידו. פגשנו אותו. אנגלית מצוחצחת, חליפה מהודרת, נימוס מהוקצע, מקצוענות עילית. האיש שלט בתחום וראו את זה עליו. נדמה לי ששר הסייבר הישראלי באותה תקופה היה דודי אמסלם.
השבוע ביליתי בדובאי כתייר. יש כאן כל מה שיש בניו-יורק, מיאמי, לוס אנג'לס, לונדון ופריס, רק גדול יותר, חדש יותר, מתוקתק יותר, יעיל יותר ונקי יותר. נכון, מגדל אייפל לא נמצא כאן וגם בתי הקפה חסרים ניחוח פריזאי אמיתי, אבל הם הקימו ב-2010 את המגדל הגבוה בתבל, הערים שלהם מדהימות במרהיבותן, יש להם כאן שלוחה של מוזיאון הלובר, מסעדות מישלן כחוף אשר על שפת הים, קניוני על וחוויית תיירות שאני לא זוכר משום מקום אחר בתבל.
שוחחתי עם כמה ישראלים, חלקם מתגוררים כאן, חלקם לא. חלקם אנשי עסקים, חלקם אנשי אקדמיה. כולם מכירים את השיטה האמירתית מקרוב ומבפנים. מה הסוד? אז הנה הוא, במילותי שלי: המדינה לא מנוהלת כשטעטל, וגם לא כגטו. היא מנוהלת כמו חברה רב לאומית. אחד לאחד. הם מתכננים הכל בצורה מדוקדקת, לטווח ארוך, אבל גם עוקבים אחרי ביצוע, קובעים לו"ז מוקפד, ומבצעים. הם מביאים את המנהלים הכי טובים בעולם לעמוד בראש הפרוייקטים החשובים שלהם. הם לא זזים מטר בלי לשכור את שירותי חברות הייעוץ הגדולות והיוקרתיות ביותר בעולם.
הם יודעים כבר עכשיו איך תיראה עיר אמירתית בשנת 2071, כשימלאו 100 שנים לממלכה. למה? כי הם כבר תכננו אותה ותיכף הם יתחילו לבנות אותה. הם לא ממנים מקורבים, בני משפחה או פרוטקציונרים, עסקנים וקיביצערים למיניהם. הם ממנים לתפקידי ביצוע חשובים רק את האנשים הכי מתאימים, מוכשרים, משכילים ומיומנים לאותו תפקיד. אותו דבר אמור לגבי הדירקטוריון שמלווה אותם. במילים אחרות, במקום הזה לא יכול לקרות אסון מירון. במקום הזה, שדתו שמרנית ונוקשה אף יותר מהדת שלנו, לא יכול להיות קיים אתר כמו האתר במירון, מרבץ ממאיר של שחיתות וכרוניקה של אסון ידוע מראש, בחסות המדינה. זה פשוט לא יכול לקרות.
מה הכי חשוב להם? חינוך. יש בסך הכל 1.4 מיליון אזרחים באמירויות (ועוד כ-8.5 מיליון עובדים זרים, בעלי זכויות ושכר הוגן). הם שולחים את תלמידיהם המצטיינים לאוניברסיטאות הכי טובות בעולם. למה? כי זה משתלם. הסטודנטים חוזרים משם ומקדמים את המדינה שלהם. הם היו מתים שתהיה להם קרן וקסנר שנדבן כלשהו מממן כדי להשביח את השירות הציבורי והפיקוד הצבאי. מכיוון שאין להם, אז הם מממנים את זה בעצמם. הם הקימו בתחומם שלוחות של אוניברסיטאות עילית רבות. הם שמים את כל הז'יטונים שלהם על חינוך. זה משלם את עצמו בריבית דריבית. אני מתכוון, כמובן, לחינוך עם לימודי ליבה, עם לימודים אקדמיים, עם השקעה מיוחדת במקצועות העתיד. זה לא פוגע בהיותם מוסלמים שמתפללים במסגד ומשננים פסוקי קוראן. זה רק משלים את התמונה.
הם מובילים את העולם הערבי ביחס לנשים. השליט הנאור שלהם, השייח' מוחמד בן זייד (MBZ), הבין שאומה קטנה כ"כ לא יכולה לוותר על מחצית מכוח האדם שלה. אז הוא הציע תשלום לכל משפחה שתשלח גם את הבנות לחינוך מתקדם. כמוסלמים, לקח להם זמן להתרגל. אבל הם התרגלו, וזה עבד. האמירויות עמוסות בנשים בתפקידי מפתח וניהול, וגם בעמדות פוליטיות: אם לא נבחרות מספיק נשים לפרלמנט, אז השייח'ים משלימים את המספר במכסת המינויים שלהם, כדי שמספר הנשים והגברים בפרלמנט יהיה שווה. כך גם בממשלה עצמה.
נכון, יש כאן המון נפט והמון גז. אבל השייח' בן זייד, בהרצאה שנתן ב-2015 בפני הפורום הכלכלי העולמי, אמר שהוא חולם על היום בו האמירויות ייצאו את חבית הנפט האחרונה לעולם ויסמכו על כלכלתם האחרת, המתקדמת, פורצת הדרך, הטכנולוגית. היום הזה לא רחוק. האמירויות משקיעה מאמץ אדיר בלהיות ה"האב" האיזורי בכל תחום. היא הצליחה בזה. היא משקיעה בכל ענפי הכלכלות המתחדשות הון עתק: טכנולוגיית מים, פודטק, אגרוטק, פינטק, בריאות, תקשורת, תחבורה. לא השקעות פרועות ומפוזרות. הכל מחושב, הכל מתוכנן, הכל מבוצע באותם עקרונות נוקשים של ניהול עילאי ע"י בעלי המקצוע הטובים ביותר בעולם. אין מצב שבו חברה ממשלתית כלשהי תימסר לידיו של פוליטיקאי לשעבר או מקורב לאחד השייח'ים סתם ככה. לא ולא. המנהל יהיה תמיד מנכ"ל מדופלם עם נסיון עולמי, קבלות למכביר, השכלה מתאימה והתאמה לתפקיד. דת, לאום ומוצא לא חשובים. מה שנספר זה רק כשרון, נסיון וקבלות. זו הסיבה שכ"כ הרבה מנהלים, אנשי עסקים ויזמים עברו לגור בדובאי ואבו-דאבי. כמובן, בתוספת רמת החיים העילאית, הבטחון האישי (כמעט אין פשע), הנוחות והסובלנות.
שליטי המקום הזה הבינו שהסובלנות היא המפתח למשיכת העולם כולו לבקר ולהשקיע במדינתם. אז יש כאן, תחזיקו חזק, שר לענייני סובלנות. בחיי. ב-2018 האפיפיור ביקר כאן, הקימו לכבודו מסגד ליד כנסייה, אבל MBZ חשב שזה לא יפה בלי בית כנסת, אז הוקם לידם גם בית כנסת, וזה קרה הרבה לפני הסכמי אברהם. האמירויות היא המדינה הראשונה שמינתה שר לענייני בינה מלאכותית AI, תכירו את עומאר בן עולמה, בן 34, שר הבינה המלאכותית. אל תדאגו, יש לו את ההשכלה המדוייקת לתפקיד.
לאיחוד האמירויות יש תכנית חלל. ב-2020 הם שיגרו חללית למסע מחקר סביב מאדים. שרת הטכנולוגיה של האמירויות הובילה את פרוייקט מאדים של האמירויות, בשיתוף עם האוניברסיטאות קולורדו, ברקלי ואריזונה. בינתיים הצליחה החללית האמירתית להפיק את התמונות החדות ביותר שהופקו אי פעם של דיימוס, אחד מירחי מאדים. הישג טכנולוגי ראשון במעלה.
כמה עצוב להבין שהם ואנחנו במסלולים מנוגדים. ולא, האמירויות אינה מדינה מושלמת. היא לא דמוקרטיה. היא ממלכה. יש כאן שליט. אבל אם כבר דיקטטור, אז לפחות שיהיה נאור. ואין היום במזרח התיכון נאור יותר ממוחמד בן זייד. וכנראה גם לא יהיה.
מוחמד בן זייד נחשב לאב החוקי האמיתי של הסכמי אברהם. הוא הפטרון והמשפיע על מוחמד בן סלמן, יורש העצר הסעודי. הוא הביא איתו את בחריין ואליהם הצטרפו מדינות הסכם אברהם הנוספות. לא, הוא לא החליט לכרות איתנו ברית בגלל הדת שלנו. אם משנתו של הרב עמיחי אליהו היתה הסיבה שלו, הוא היה פשוט מתגייר. הוא עשה את זה בגלל שתי סיבות: הראשונה, היא הטכנולוגיה והיכולות שלנו. החץ. כיפת ברזל. קלע דוד. כל שאר הפיתוחים מסמרי השיער של התעשיה הבטחונית שלנו והמעטפת האקדמית, הייטקית וסייבריסטית שבנינו סביבם. הסיבה השניה, היא אמריקה. הוא ידע שמי שמתחבר לישראל, מקבל גם את אמריקה. שתיים במחיר אחת.
הבעיה היא, ששתי הסיבות הללו מאויימות. ממשלת המטורפים שהשתלטה על החלום הציוני מפרקת ביעילות אמירתית את הברית עם אמריקה. כל מי שעיניו בראשו, מבין את זה. מה שאנחנו רואים עכשיו אלה פרפורי הגסיסה של מה שהיתה ברית מפוארת. הנשיא הדמוקרט הבא, כבר לא יאהב את ישראל (המקורית) כמו ביידן. היחידים שהתנגדו לסיוע הבטחוני המיוחד שאישר הקונגרס לישראל השבוע (14 מיליארד, ביוזמת ביידן), היו רפובליקנים. ממשלת המשיחים הנוכחית, שנותנת לבן-גביר וסמוטריץ' המוחרמים בוושינגטון את המפתחות לכלכלה, לבטחון הלאומי וליו"ש, היא ממשלה שמפרקת את הברית עם אמריקה ביד אחת, ועושה הכל כדי להרחיק את יהודי אמריקה ביד השניה (מתווה הכותל, הגיור וכו').
גם התשומות הטכנולוגיות שלנו בסכנה. לא לעולם חוסן. כשחלקם של הנבערים והבטלנים בסך המחזור גדל וחלקם של הסטודנטים והמצויינות קטן, כך תקטן גם היכולת. את כיפת ברזל וכו' לא תכננו בישיבת פוניבז' וגם לא במועצת החכמים של ש"ס. רפא"ל, התעשיה האווירית, אלביט וכל שאר מדגרות המצויינות שלנו נזונים מהטכניון, ממכון ויצמן, מחוגי ההעשרה, מהמתמטיקה 5 יחידות, מלימודי הפיזיקה המוגברים.
ממשלה שפויה היתה משקיעה עכשיו 5 מיליארד שקל (אני לא מגזים) בפרוייקט החזרת מדענים, חוקרים ויזמים ישראלים הביתה: זה הזמן המדוייק. לאור האנטישמיות הגוברת, כל מדען חוזר, כל דוקטורנט אובד, כל יזם תועה עם קבלות, מוזמן חזרה עם תקציב גדול למחקר, מענק חזרה וכו'. כן, אפשר עכשיו להחזיר לכאן אלפים, אם לא עשרות אלפים שכבר עזבו. אפשר היה להציל את ישראל, אלמלא המושכות היו בידיו של מלאך חבלה שהפקיד את תיק החינוך בידיו של חדל אישים עלוב נפש ומכר את נשמתו לקואליציה לא ציונית, לא יצרנית, לא משרתת שמטרתה אחת: הקמת מדינת הלכה משיחית שתחדש את מלכות ישראל עם מסלול VIP ישיר לחורבן. מאיפה אני יודע? מההיסטוריה. כשהקיצונים משתלטים על העסק, מגיע חורבן. ובכן, אנחנו עוד לא שם, אבל מתקרבים.
תחנה הכרחית בדרך לחורבן הזה, הוא חוק הגיוס. כלומר, חוק ההשתמטות. אנחנו בימים גורליים. על פי לוח הזמנים הסופי בהחלט (האירוע נמשך עשרות שנים, כידוע), בימים אלה היה אמור להיות מוגש תזכיר החוק, עד 19 במאי הוא אמור להיות מאושר ע"י הממשלה, ועד 29 ביוני הוא אמור להיות מאושר בכנסת.
אין לי מושג מה הולך לקרות עם זה. דבר אחד בטוח: מדובר בחוק שהוא מריחה, במפעל השתמטות עצום שהולך ורב, בהטבעת חותמת ממשלתית וממלכתית על תופעה שהחלה בשוליים ומאיימת על עצם קיומנו. ולא, אין כאן הגזמה. אולי המעטה.
"חוק הגיוס" של קואליציית החורבן לא כולל סנקציה פלילית. כשהילדים של ישראלים רגילים לא יתייצבו בבקו"ם, הם יוכרזו כעבריינים. כשתלמידי ישיבה לא יתייצבו, לא יינקטו נגדם צעדים פליליים כלשהם. המצב הבסיסי בו מתגייסים 1,800 חרדים מתוך מחזור של 13 אלף לא ישתפר. אולי אף יורע. אבל זה לא נגמר כאן. זה רק מתחיל. כי במקביל, ובגלל המצב, צריך להגדיל את הסד"כ. מה עושים? מגדילים את הנטל על המשרתים.
כי במקביל להנצחת ההשתמטות החרדית, המדינה מתכוונת להכביד באופן משמעותי את נטל השירות על הלא-חרדים. השירות הסדיר יוארך בחזרה לשלוש שנים מלאות. פוף, והילדים שלנו איבדו 4 חודשים מחייהם לטובת המדינה. וזה עוד כלום לעומת שירות המילואים שיוארך בשיעור עצום: לוחמים ישרתו עד גיל 45 (במקום 40), קצינים עד גיל 51 (במקום 46), משך ימי המילואים יוכפל לפחות פי 3. קצין לוחם ישרת 55 ימים בשנה במילואים. תחשבו על המעביד שלו, שמאבד אותו לחודשיים כל שנה, לפני שספרנו חודש חגים. איזה תמריץ יהיה להעסיק את המילואימניקים, שגם כך הם מתי מעט המתמעטים והולכים?
כל זה קורה בעקבות המלחמה. גילינו שצה"ל קטן מדי. איבדנו למעלה מ-600 לוחמים ועוד אלפים רבים של פצועים שלא יחזרו לשירות. המשימות והאתגרים העומדים בפני צה"ל מצריכים צבא גדול יותר. צריך יותר חטיבות חי"ר, יותר טנקים, יותר אנשי לוגיסטיקה, חימוש ותומכי לחימה. יותר מהכל.
על הכסף למימון כל זה, דיברנו בחלק הראשון של הטור הזה. אולי האמירויות יסכימו לממן לנו את ההרפתקה. מה עם כוח האדם? המלאי האנושי היחיד שעומד לרשות צה"ל, הם החרדים. ערבים אי אפשר לגייס לצה"ל במספרים משמעותיים. לא בגללם, בגללנו. חרדים, אפשר. הם לא חייבים להיות בגולני. הם יכולים להקים גדודי בט"ש, הם יכולים לתפוס קווי שלום (מצרים, ירדן וכו'), הם יכולים לעסוק בתפקידי מפקדה, לוגיסטיקה, מודיעין, חימוש. הם צעירים, הם מוכשרים, הם סקרנים, הם יהודים והם חיים כאן. אין שום סיבה שהם יהיו פטורים מכל זה.
הם לא צריכים להפסיק להיות חרדים. אין לנו כוונה להעביר אותם על אמונתם ואורחות חייהם. אני מאלה שתומך בהכשרת מסלולים מיוחדים לחרדים בצה"ל, בהם החיכוך שלהם עם העולם החיצוני יוקטן למינימום. בתנאי שתהיה התחשבות משני הצדדים. כמו שהם נוסעים ברכבת שבה יש נוסעות או עולים על מטוס שבו יושבות גם נשים, הם יצטרכו להתרגל להסתובב בסביבה שבה יש גם נשים. אבל תהיה להם הכשרות שלהם והתפילות שלהם והצניעות שלהם והבד"צ שלהם ומה שירצו, במסגרת ההגיון והיכולות.
מקובל לחשוב שאי אפשר לגייס חרדים. אין לזה סיכוי. חבל על הזמן שלנו. אין לנו מספיק מקום בבתי הכלא (כבר עכשיו..). וכו' וכו'. ובכן, אני מעז לחשוב אחרת. זה אפשרי מסיבה פשוטה: כי זה הכרחי. לא יהיה לנו קיום בלי זה. כשמשהו חיוני להמשך החיים, הוא קורה. רוצים לנסות אותי? בבקשה: תקום נא ממשלה שפויה, ציונית ומגוונת, שתעביר את החוק הבא: כל צעיר בגיל 18 יגיע לבקו"ם וירטואלי. יהיה מספר קבוע והגיוני של פטורים (עילויים בתורה, ספורטאים מצטיינים, אמנים מצטיינים), כל האחרים יתנו שלוש שנים למדינה: מי בצבא, מי בשירות אזרחי בקהילתו או מחוצה לה. ככה פשוט. מי שלא יעשה את זה, לא יוכל להנפיק דרכון, יצטרך לצאת מהארץ בתעודת מסע זמנית. לא יוכל להוציא רשיון נהיגה. לא יהיה זכאי לדמי אבטלה, ביטוח לאומי, הטבות כלשהן, נקודות זיכוי וכו'. ביטוח הבריאות שלו יהיה בתעריף כפול.
עכשיו בואו נעביר את החוק הזה, ונבדוק כמה חרדים יתגייסו. ספוילר: כמעט כולם. אפשר יהיה לגלות נדיבות במספר העילויים למחזור. נניח 1,500 או 2,000. כמספר שמתגייסים היום. לא יותר מזה. כל האחרים יגיעו לצה"ל, או כפי שאמר הרב הראשי וחתן פרס ישראל הקרוב, "נעזוב את הארץ". נראה אם בגולה יהיה לכם קל יותר לשמור על אורח החיים החרדי, או קשה יותר. ומי ישמור עליכם שם.
מזה זמן רב סיגלתי לעצמי שעשוע מוזר שבו אני מכתיר, בכל פעם מחדש, את האמירה המופרכת או מעוררת הפלצות ביותר של ממשלת העוועים הנוכחית. ממשלה שתירשם בתולדות העמים כממשלת חורבן. כהתגשמות חלומם הרטוב של אויבי ישראל. כפנטזיה של יחיא סנוואר שקרתה באמת.
חומרי גלם לא חסרים, כידוע. חבורת חדלי האישים, הקיצונים, הפירומנים, הנהנתנים והרקובים שקובצו לתוך הקואליציה היא מתנה שלא מפסיקה לתת. כמו שהנתניהו'ז אוהבים. אני חייב להודות שדווקא הטירון שבחבורה, השר יצחק גולדקנופף, הוא זה שהוכיח עד עכשיו מעוף, כושר ביטוי ומופרכות יוצאת מגדר הרגיל, שהקנתה לו לא מעט מדליות. עוד "למי רע כאן, תגיד לי" מהדהד בחיינו, וכבר הופיעה אמירתו על זה שצריך לשקול להאריך את כהונתה של הממשלה הנוכחית וגימדה את כל הגיגי הרפש הקודמים שלו.
את הקופה והשוק שבר, על הבאזר, שר האוצר והשר במשרד הביטחון, שקרן שעונה לשם בצלאל סמוטריץ'. התקפתו הבוטה, החצופה, הבריונית והמטומטמת על ראש אמ"ן הפורש אלוף אהרון חליוה היא מופת של בהמיות, חוסר מודעות וחוסר אנושיות, בכמויות מסחריות. חבל שזה לא גז, או נפט.
סמוטריץ' לא לבד. רבים וטובים התנפלו על הודעת ההתפטרות של ראש אמ"ן. הי, הוא התייעץ עם עורך דין! אבל אלי זעירא לא התייעץ עם עורך דין! (כי בזמנו של אלי זעירא, זה היה אסור). הוא לקח אחריות כללית ואמר "אמ"ן בראשותי", ולא לקח אחריות אישית פרטית ואמר "אני כשלתי". ועוד הבלים מהסוג הזה. האיש התפטר, למען השם. לא מגיע לו פרס. להיפך. היותו ראש אמ"ן של 7 באוקטובר ירדוף אותו עד יומו האחרון. הוא יודע את זה. מגיע לו רגע אחד, קל, קצר וחולף של שמינית חסד, שבו לפחות נסכים שהוא מקבל על עצמו את האחריות במלוא משקלה.
אלוף חליוה כשל. את זה הוא, ואנחנו, אומרים מהרגע הראשון. הוא לא ראש אמ"ן הראשון שכושל (ע"ע אלי זעירא). למרבה הצער, גם לא האחרון. אין בישראל תפקיד מסוכן יותר מראש אמ"ן. חוץ, אולי, מאב הבית במעון ראש הממשלה. בתהליך החפיפה ביניהם, אמר פעם ראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי למי שהחליף אותו אלוף תמיר הימן, משהו כזה: ראש אמ"ן הולך לישון כל לילה כשראשו מונח מתחת לגיליוטינה. האם יתעורר למחרת וראשו עדיין מחובר לגופו, או שמא הראש יתגלגל לתוך הסל המוצב למרגלות המתקן? זה תלוי בנבחרת שמקיפה את ראש אמ"ן ומנהלת את אגף המודיעין של צה"ל, אחד מארגוני המודיעין המשובחים בעולם מחד, אבל ארגון שכשל כשלון מוחלט ומתמשך שמצריך ניקוי אורוות ובדק בית כללי בהקדם, מאידך.
אין לי ומעולם לא היה לי קשר מיוחד עם חליוה. הייתי אצלו פעם אחת במלחמה. לפניה, אני בספק אם ראיתי אותו בתפקידו הנוכחי. אני מכיר את הקריירה הצבאית שלו. לא חסרות בה עלילות. מסלול מלא בצנחנים, עד מח"ט החטיבה, מסלול קרבי מלא, הצטיינות יתרה בתפקידים רבים וגם בשדה הקרב. אלוף בצה"ל.
ההתנפלות של סמוטריץ' על הודעת ההתפטרות של חליוה היא אקט מחריד. מצד אחד, בהמי לחלוטין. האיש התפטר. הוא נתן למדינה 40 שנה, בעוד אתה, מר סמוטריץ', רימית את המדינה, הצהרת שאתה לומד בישיבה, למדת משפטים, שירתת כמה חודשים בתפקיד משרדי. הוא סיכן את חייו עשרות שנים בשדות הקרב, לא גידל את ילדיו ונטל על עצמו סיכוני על, בעוד אתה, סמוטריץ', נעצרת ונחשדת על ידי השב"כ כטרוריסט יהודי.
למה להתנפל על אדם שקיבל אחריות מלאה על כשלון, הודה והתפטר? למה זה טוב? לבייס? לאחוז החסימה? ליריבות הדמים עם בן-גביר? אבל כאן זה לא נגמר. זה בקושי מתחיל. כי סמוטריץ', זה שאמר בקולו בראיון ב-2015 שאבו-מאזן הוא נטל וחמאס הוא נכס, זה שמוביל את ישראל לדירוגי אשראי הסטוריים, זה שחבר בכיר בממשלת המחדל שהביאה עלינו את הקשים באסונותינו, הוא זה שמעז עכשיו לגעור במי שקיבל על עצמו אחריות והתפטר?
אין בעולם מדינה שממשלתה היתה נותרת על מכונה בעקבות 7 באוקטובר. זה אירוע לא קיים. לא אפשרי מדעית. לא אפשרי אנושית. לא אפשרי מוסרית. אין בעולם מדינה ששר האוצר שחתום כבר על שתי הורדות דירות אשראי ראשונות בהסטוריה, יישאר על מכונו. בלי קשר לטבח 7 באוקטובר. להזכירכם, הטיפוס הזה אמר לא מזמן, כשממשלה טובה בהרבה שירתה כאן את הציבור, שאסור להכניס את חבריה לבית הכנסת. זה האיש שמטיף עכשיו לאלוף אהרון חליוה. בלי בושה, בלי יסורי מצפון, בלי טיפת דם בגוף.
התפטרותו של חליוה היתה צפויה בהרבה מהתפטרותו של אלוף נוסף השבוע, האלוף יהודה פוקס, אלוף פיקוד המרכז. אותי, ההתפטרות של פוקס מטרידה יותר. הוא מתפטר כי המתנחלים הקיצונים סימנו אותו. הם סימנו גם את כל קודמיו, כמעט בלי יוצא מן הכלל. תעברו רגע על הכותרות. אבל הפעם הם בשלטון. נציגיהם של אלה שמכנים את פוקס בשמות ומגדפים אותו בשלל קללות, נמצאים בשלטון. פוקס, שנלחם אף הוא על בטחוננו כמעט 4 עשורים, נשבר. האנשים האלה מוכנים להקריב את חייהם למעננו. קשה להם יותר להקריב את בריאותם הנפשית ושמם הטוב.
מכיוון שיצאתי מישראל עוד לפני ערב החג, חסכתי השנה את הרמות הכוסית והברכות (האהובות כל כך בימים רגילים). מעבר למשפחה, היחיד שרציתי לנסות לאחל לו חג שמח היה הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט. קוראי הטור הזה מכירים את ההערכה העמוקה שלי לאיש, שהפך השנה לאב שכול לאחר שבנו, גל, נפל בקרב ברצועה.
ראיתי איך המכה הזו מאיימת למוטט את המשפחה ואת הצל התמידי שהיא הטילה על הפנים שהיו המחייכות ביותר שפגשתי בצה"ל (גם בגלל שהן עגולות מלכתחילה). מפה לשם, הבנתי שאיזנקוט אכן בארץ, אבל לבד. כל המשפחה נסעה, בברכתו המלאה. הוא העדיף להשאר כאן.
מישהו קרוב סיפר לי את הסיפור: לפני כמה חודשים, זמן קצר לאחר נפילתו של גל איזנקוט, הבינו במשפחה שאת הפסח הראשון בלעדיו לא יעשו בארץ. ינסו להתנתק איפשהו. זה יהיה כואב מדי, קשה מדי, סדר פסח ראשון עם כסא ריק, שאינו ממתין לאליהו הנביא. אגבֿ, ככל שאני מבין, זו תופעה די שגורה בקרב משפחות שכולות טריות. לנסות לעבור למקום בו האווירה והטקס הקבועים לא יזכירו ויכאיבו יותר מדי. זה לא אומר שלא עורכים סדר. עורכים. אבל באתר אחר, במקום אחר, באווירה אחרת.
אז משפחת איזנקוט רכשה כרטיסים. לכל השבט (גדי, הרעיה חנה, ארבעת הילדים, הנכדים) ליעד כלשהו באירופה. אף אחד לא העלה בדעתו שיעברו עוד חודשים והחטופים יהיו עדיין בעזה, צה"ל ייצא ברובו מהרצועה אבל המלחמה עדיין כאן, הצפון מפונה ושום דבר לא גמור.
איזנקוט החליט שהוא לא יכול לנסוע. שהוא לא יכול להשאיר את כל זה כאן ולהיעלם לכמה ימים. גם לא לנסיעה משפחתית. כולם ניסו לשכנע אותו. במשפחה ומחוצה לה. מי שמכיר אותו, ידע שהנסיונות ייכשלו. הם נכשלו. הכרטיס של אב המשפחה בוטל. כל השאר, נסעו.
הוא נשאר כאן, לבד.
את הלו"ז הפנוי מאירועי החג, מילא במפגשים עם משפחות החטופים. הוא מנהל קשר אישי הדוק מאוד עם חלק מהן. אחר-כך נסע לככר החטופים, כדי להספיק לחבק עוד משפחות חטופים. למחרת בבוקר נכנס למכוניתו ונסע צפונה. הוא היה אלוף צפון פעם. סייר בין ראשי המועצות השוממות, פגש חברים, ניסה לעודד.
אחר-כך הוא נסע לבית לאחיו ועשה את הסדר עם משפחתו. בשקט. הוא גם לא מתקומם על ההפגנות מול ביתו, של אלה שקוראים לו לצאת מהממשלה (גם אני חושב שהגיע הזמן לצאת). להיפך. כשהוא נשאל על כך, הוא אומר שבחר להכנס לחיים הפוליטיים, בחר להשאר בממשלה, זכותו של כל מי שרוצה להפגין מול ביתו. כך צריך להיות. אז מה אם הוא אב שכול? זה לא מעניק לו פטור מחובותיו של נבחר ציבור.
את גדי איזנקוט לא תמצאו בוולדורף אסטוריה. בניו לא יחגגו על חשבוננו במיאמי. הוא גם לא יעבור לגור בחווילת פאר של מיליארדר עם מקלט גרעיני. הוא סתם אחד, גדי, שמאמין שנבחר לשרת את הציבור, לא להיפך.
גילוי נאות: בסוף לא התקשרתי לאחל לו חג שמח. לא מצאתי את הכוחות הנפשיים הנדרשים לזה.