אם לא היה די עצב, כאב וייאוש שבדשדוש בשבוע שבו מלאה חצי שנה למלחמת 7 באוקטובר, הקולות והמילים שאילנה דיין הביאה אתמול בתוכנית סיום העונה של עובדה הגבירו את תחושת המחנק וגמרו את האוויר. כשברקע תמונותיהם המתחלפות של 133 הישראלים החטופים בעזה, דיין חשפה עדויות קשות על המשא ומתן המתנהל לשחרורם, ובעיקר על הנהגה שממשיכה להפקיר אותם בשבי חמאס כבר 189 יום.
מה שנשמע עד היום בזעקות משפחות חטופים בהפגנות בשער בגין או בוועדות הכנסת, מה שנכתב בטורי דעה ופרשנויות ומסעיר שעות שלמות של פאנלים באולפנים, קיבל אמש חיזוק ממקור ראשון מבפנים. שני ביטחוניסטים עלומי שם, גרונות עמוקים בתוך צוות המו"מ שמדלג כבר חודשים בין פריז, קהיר, דוחא - והקריה, שרואים ויודעים איך החטופים שלנו "הולכים ונגמרים", במילותיהם, ורואים ויודעים מי מקבל את ההחלטות על גורלם, או יותר נכון מי לא מקבל את ההחלטות. "הם יכולים להחזיר אותם והם לא עושים את זה", הם אמרו, וכשדיין לחצה, ה"הם" הפך ל"ראש" עם קו ישר לכתובת אחת: ראש הממשלה בנימין נתניהו והרוח הקרירה שנושבת מלשכתו ומכניסה עזים ומערימה קשיים על כל היוזמות וההצעות של צוות המשא ומתן.
מאז שחודש המו"מ על השבת החטופים בפסגת פריז בחודש ינואר, הצטברו כבר לא מעט סימנים מעידים שנתניהו מטרפד במו ידיו את השיחות: מההדלפות המגמתיות דרך המידור של גנץ ואיזנקוט מקבלת ההחלטות עד לוויכוחים שעדיין נמשכים על כמה רחב יהיה המנדט של צוות המשא ומתן. העדויות מבפנים בעובדה חיברו את כל אלה למסקנה ברורה אחת, עם גושפנקה מקצועית: ממשלת ישראל, והעומד בראשה, לא עושה הכול כדי להשיב את מי שהיא הפקירה ב-7 באוקטובר. כרוניקה של מסמוס וגרירת רגליים.
כן, יש מולנו אויב מר ואכזר, שעליו אפשר תמיד לגלגל את האשמה עם הצהרות מפוצצות על דרישות הזויות וניתוחים פסיכולוגיים משתנים לפרקים של הלך הרוח של יחיא סינואר, אבל זה לא משיב את החטופים הביתה. גם הלחץ הצבאי שנתניהו ושר הביטחון גלנט הבטיחו שיחזיר אותם הצליח לחלץ רק בודדים. עם ההשלמה של יציאת רוב הכוחות הלוחמים מעזה השבוע, התרוקנו מתוכן גם סיסמאות הניצחון המוחלט - עם 133 חטופים בשבי חמאס, אחרי יותר מחצי שנה, זה יותר כישלון מוחלט של המדינה במשימתה הבסיסית ביותר: לספק הגנה וביטחון לאזרחיה.
בשטח, עם הנסיגה מחאן יונס, המלחמה נגמרה ועברה לשלב הלחימה, אבל נתניהו ממשיך להתנגד בתוקף לכל דרישה של חמאס להכריז על הפסקת המלחמה כתנאי להשבת החטופים ולפזר במרץ הבטחות לפעולה ברפיח, כולל תאריך!, כדי להרגיע את הבייס ואת ממשלת הימין על מלא. כמו שעון שווייצרי, בכל פעם שיש דיווחים על התקדמות או דולפים פרטים על המתווים הנידונים בשיחות, בן גביר וסמוטריץ' קופצים עם תנאים ואיומים שמזכירים לו את גבולות הגזרה הקואליציוניים, וח"כים בליכוד, שפתאום מגלים עצמאות, חותמים על עצומות שמאגפות אותו מימין. כל עסקה בהכרח תכלול את הפסקת המלחמה ושחרור אסירים עם דם על הידיים ובהכרח תעלה לנתניהו במחירים פוליטיים כבדים, אותם, כהרגלו, הוא מעדיף לדחות באמצעות משא ומתן אינסופי ומשחקי האשמות מול חמאס. לא צריך ביטחוניסטים עלומים בשביל להבין שלחטופים בעזה אין את הזמן הזה.
בהמשך "עובדה", בפנים גלויות וחתומות, ראש שב"כ לשעבר נדב ארגמן הזהיר בכתב אישום חריף שנתניהו לא כשיר להנהיג את ישראל ומוביל אותה לאבדון. בנוהל, שופרות הרעל והתעמולה עבדו שעות נוספות בלתייג אותו כעוד רק-לא-ביביסט שמאלן שהולך להתראיין אצל אילנה דיין, ובלשכת ראש הממשלה דחו בתגובה המזלזלת המסורתית את הטענות של חברי צוותי המו"מ האנונימיים כעוד ניסיון פוליטי להשחיר את פניו.
אבל תמונת המחדל והחידלון שעולה מהעדויות מבפנים, בעבר ובהווה, לא משקפת מציאות רק על נתניהו, אלא גם על גנץ ואיזנקוט, שנאחזים כבר חודשים בקבינט המלחמה כעמדת השפעה על המו"מ להשבת החטופים - ובפועל, כך נשמע בעובדה, ממוסמסים כמו כולם וממודרים מהמידע בזמן אמת. עכשיו, ברקע ההתחממות בזירה האיראנית, יש למחנה הממלכתי סיבה חדשה להסביר כמה חשוב שהיד שלהם על ההגה ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ', מצד שני - הסקרים מאותתים לגנץ שהסידור הזה כבר לא עובד והוא במגמת שחיקה. הזעם והכעס על אי השבת החטופים עשויים להגביר עליו את הלחץ הציבורי לזרז תהליכים ולהפסיק לשאת עם נתניהו את הכישלון על האלונקה.