דקלה שמריז, אמו של אלון, שנחטף בבוקר ה-7 באוקטובר לרצועת עזה, ונורה על ידי לוחמי צה"ל ברצועה כשניסה להימלט מהשבי יחד עם שני חטופים נוספים, דיברה אתמול בוועידת אשמורת השלישית למנהיגות החינוך של ישראל, ושיתפה בתחושותיה: "העובדה שכל ילדי חיו בכפר עזה הייתה מקור לגאווה שלי - היום הלוואי והם היו גדלים במקום אחר".
"מאז ה-7 באוקטובר, אנחנו במשבר אמון מאוד גדול ומה שקרה לאלון לא עזר בנושא", אמרה האם, "לאורך השנים ראינו את ההסלמה וכל פעם מיגנו אותנו יותר. בעצם היינו חיים מסבב לסבב, מהסלמה להסלמה. אנחנו אלופים בחוסן אבל שום דבר לא הכין אותנו לשבת השחורה. מאוד האמנתי בכל תוכניות החוסן שלנו אבל המציאות הייתה מאוד קשה, היו ימים שהייתי נוסעת לפתוח את הגן ומעלי היו יירוטים של כיפת ברזל".
"הלוואי שהיה אפשר לחזור ל-6 באוקטובר. כל ילדיי גרו בכפר עזה וזו הייתה הגאווה שלי - הלוואי והם היו גדלים במקום אחר", אמרה דיקלה ושיתפה מאותו בוקר נורא, "הבן של עידו היה בכיתת הכוננות והוקפץ ביחד עם כולם ב-6 וחצי בבוקר, כפר עזה נכבשה על ידי 200 מחבלים שהכירו היטב את הקיבוץ. 6 חברים מכיתת הכוננות נהרגו ועידו בנס הצליח לחלץ עצמו".
על אלון הוסיפה: "לא ידענו מה קרה עם אלון במשך 10 ימים. כשנאמר לי שהוא חטוף הרגשתי הקלה כי הבנתי שהוא בחיים. 62 מתושבי כפר עזה נרצחו, זו הייתה הקלה גדולה כאמרו לנו שבוודאות אלון חטוף. לאחר מכן, התחברנו למטה החטופים והתחלנו במאבק כדי להחזיר אותו".
דקלה המשיכה ושיתפה על הרגעים שבהם עודכנה על מות בנה: "כך היה עד ה-15 בדצמבר שהגיע אלינו הבשורה הרעה. לפני שהודיעו לנו, שמעתי את רונן צור אומר בטלויזיה שזה ערב של בשורות קשות, התברר שהם ידעו לפני. כל דבר שאומר פרשן בטלויזיה אני הרצתי דברים בראש. התחושה הזו של הפספוס שהייתה יכולה להיות כאן הצלה ואירוע שייתן אוויר לכל המדינה. יש תסכול, וכעס. אנחנו במשבר אמון מאוד גדול ומה שקרה לאלון לא עזר. אף אחד מהצבא לא בא לדבר איתנו מהצבא".
"לראות איך הילדים בכפר עזה משחקים זו חוויה מצמררת - ילד אחד קופץ על כריות כדי להמחיש לילד השני איך המחבל קפץ לו על המיטה. הם משחקים בהמון משחק של רעים וטובים. השאלה הכי גדולה היא האם נחזור לכפר עזה, מעט יודעים את התשובה, אין לדעת כרגע".