משום מה, לא השתכנעתי מהתוקף המבצעי של הרב יוסף השני, שטען: "הישיבות והכוללים הם שמחזיקים את העולם", "המדינה מתקיימת על לימוד התורה" ו"החילונים צריכים להבין שבלי התורה, לא היתה הצלחה לצבא". הפוך, גוטה. רק בדבר אחד הוא צדק: "ראינו איך הצבא הצליח ב-7 באוקטובר". ככה זה עם רבנים, תמיד הם היו קצת שרלטנים. אבל מה קרה לאלוהים?
פעם היה אפשר לסמוך עליו. מהיר ועצבני כמו ישראלי מצוי. ודוגמאות לא חסרות: קצת חוסר צייתנות של חוה אמנו ובן זוגה, שתפסו ראש במסיבת גן עם פירות העץ האסור, וגן עדן חוזל"ש. יחסים חברתיים גרועים בבבל, לצד יוהרה הנדסית מיותרת - ישר מבול על הראש. מין אנאלי והכנסת אורחים מפוקפקת - ואופס, הלכו סדום ועמורה. מישהו התעסק עם הילדים שלו במצרים, והנה לכם טביעה המונית בים.
אבל בשנים האחרונות נראה שאלוהים התעייף. פוגרומים, שואה, ביידן, עזה, שמאלנים ששכחו. והוא - כלום.
וככל שהוא נחלש, ממסד האשליות שלו מתחזק והולך, ויצחק יוסף יוכיח. לא מעט מאמינים חדשים מצטרפים אל שורות המאוכזבים. כיפות, מזוזות, באסטות של תפילין, "בעזרת השם" כמדיניות כלכלית, חוטים אדומים וקברי צדיקים. ושנאה, הרבה "שנאה יהודית בריאה", לכל מי שמעז לפקפק במשהו. זה קצת מובן, כשהמדינה החילונית כשלה בכל תחומיה. כשהמנהיג הנערץ מתגלה במלא מערומיו ועורמתו, מה נשאר לו לאדם? "אין לנו על מי להישען אלא על... מי שתמיד אכזב אותנו".
כדי להתגבר על האוקסימורון פיתחו המאמינים לופ מרשים. כל מה שטוב - זאת הוכחה שיש אלוהים. כל מה שגרוע, כשלוני ואסוני, הוא תוצאה של חטאי האדם. פרפקט: אלוהים הוא הראש, ואילו האדם תמיד אחראי. בגלל הרפורמים היתה השואה; בגלל הלהט"בים - הפיגועים; ובגלל מסיבת השבת בנובה חרבו עוטפי עזה. ואלוהים? אין עוד מלבדו.
הנה קלאסיקה פרימיטיבית של עובדיה יוסף המנוח: "פלא אם, חס ושלום, נהרגים חיילים במלחמה, כשהם לא שומרים שבת, לא שומרים תורה, לא מתפללים בכל יום, לא מניחים תפילין בכל יום, זה פלא שהם נהרגים? לא פלא. ה' ירחם עלינו, יחזיר אותם בתשובה שלמה, כולם יילכו שמה לחיים טובים ולשלום, יתגברו על אויביהם".
ובלי חיוך. השואה, האכזריות האנושית בכלל וטבח שמחת תורה מחייבים ברי דעת להתמודד עם האתגר האמוני. הנחת היסוד של האמונה היהודית - ואולי של אמונות נוספות - היא שהמבנה הדתי כולו בנוי על שלושה עמודי תמך:
- האמונה שאלוהים ודבריו מובנים לנו.
- האמונה שאלוהים הוא (או היא) כל יכול, עד שאין דבר שהוא לא מסוגל לו.
- האמונה שאלוהים הוא אל רחום וחנון, רב חסד, טוב ומיטיב.
אלא שאירועי הדורות האחרונים והחודשים האחרונים מפרקים את המבנה המשולש. אם אלוהים מובן לנו ובכל זאת הוא אחראי לכל הרוע העצום הזה, משמע שאחד משני הדברים הבאים לקוי אצלו. או שהוא לא כל יכול - ולכן אינו יכול לעצור את השטן מלהשתולל; או שהוא לא טוב ומיטיב, ולכן לא אכפת לו מהרוע האנושי הפרוע. ואם בכל זאת הוא כל יכול, והכל משמיים, אז אולי הוא בעצם לא לגמרי מובן לנו. וממילא כל ההבלים של הרבנים וממסדיהם הם רק... הבלים.
ומצד שלישי, אם הוא מובן לנו ואנחנו מכוונים לרצונו והוא כל יכול, ייתכן שפשוט לא רוצה לעצור את כל הזוועות האלה. אם כך אין מנוס מהמסקנה שהוא פשוט לא טוב ומיטיב, ושהרוע הוא חלק מהאלוהות. איך שלא נסתכל על זה, ניאלץ להגיע למסקנה שהמבנים האמוניים הישנים הפכו לחסרי משמעות. ואכן - אין עדיין תשובה אמונית שלמה לשלוש רעידות האדמת המטלטלות את הקיום היהודי: החילון של העת החדשה, השואה שנולדה מתוך המודרנה - והקמת מדינת ישראל, שיצאה מחלצי שתיהן.
יש סביבנו המון תעלולים מילוליים רבניים בנושא. הסחטנות המתמדת של רגשות האשמה, המוּבְנים לתוך התרבות היהודו-נוצרית, מתאימה מאוד לאינסוף אנושי של רובוטים אמוניים חסרי בינה; רובוטים שהפכו את הבוריינות היהודית לתורת הרוב הישראלי. ולגבי איומו של יצחק יוסף "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחו"ל" - מעולם לא שמעתי איום מענג כל כך. סעו לשלום וזכרו: "כל מקום שגלו ישראל, גלתה שכינה עימם". קחו אותה איתכם.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית