נסיעתו של השר בני גנץ לוושינגטון, למרות התנגדותו של נתניהו, עשויה לסמן שינוי כיוון מבורך בהתנהלות של מי שעד עתה התקשו להציג ולו שוליים של אלטרנטיבה לחוסר המעש המדיני של ראש הממשלה. לא במקרה הוביל נתניהו את הכנסת להצביע לפני כמה שבועות על "התנגדות להכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית". נתניהו רוצה שנתעסק במדינה הפלסטינית במנותק מהחבילה המלאה שמציע ממשל ביידן, שכוללת סידורי ביטחון, חלופה לחמאס בעזה ונורמליזציה עם העולם הסוני כולו בהובלת סעודיה. זאת, כדי להסיט את הדיון מהברירה שעומדת בפני ישראל, מנהיגיה ואזרחיה: מצד אחד - זה שמציעים נתניהו ושותפיו מהימין הדתי והקיצוני - ניצבת דרך של בידוד, של המשך הפגיעה ביחסים עם ארה"ב, ללא יכולת לתת מענה לאתגרים הביטחוניים, שכבר ברור כי לא די בעוצמה צבאית כדי להתמודד עימם. הברירה השנייה - זו שנתניהו חושש ממנה, כי היא טובה למדינה אך לא לעתידו הפוליטי האישי - היא עבודה משותפת עם ארה"ב, האיחוד האירופי, מדינות ערב וגורמים פלסטיניים מתונים, כדי לייצר פתרון פוליטי-ביטחוני שמאחוריו קונצנזוס בינלאומי רחב. בניגוד לתבהלה שקיצוני הימין מנסים לזרוע, הפתרון הזה אינו פשרה על צרכי הביטחון של ישראל, אלא הדרך היחידה להבטיח את מימושם.
הטעות הגדולה של יאיר לפיד, בני גנץ ומפלגותיהם היא שבמקום להוביל את אותה ברירה שנייה, הם נסחפים אחרי הספינים השקריים של נתניהו והופכים לשחקנים במלחמת התודעה שהוא מנהל. כך בהצבעה נגד הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית, כך גם בחוסר היכולת להוביל קו מדיני שונה מזה של ראש הממשלה. הציבור הישראלי ראוי למנהיגים שיתוו דרך, ולא יגררו כל העת אחרי נתיב הכזבים של נתניהו.
תפקידה העיקרי של האופוזיציה אינו "הסברה" בחו"ל או גיבוי למהלכים הצבאיים של הממשלה, אלא הצגת אלטרנטיבה. אנחנו, בדומה לממשל ביידן ולעולם החופשי כולו, זקוקים למנהיגים שיידעו להציג את האלטרנטיבה הזו. מנהיגים שבמקום לתת לנתניהו ניצחון תדמיתי, בדמות אותו קונצנזוס מזויף סביב ההתנגדות למדינה פלסטינית, יציעו דרך אחרת. לא רק ביקורת על טעויות הממשלה, אלא הצגת תוכנית אחרת, אמיצה, שלא צריך להמציא מאפס - משום שביידן מוכן להעניק לנו אותה. לא כזו שמיועדת רק לקלוע למכנה המשותף הישראלי הרחב ביותר, אלא כזו שיש לה סיכוי גם לזכות לתמיכה בינלאומית, ערבית ופלסטינית.
בימים שאחרי טבח 7 באוקטובר היו מי שחשבו שמחדל כה גדול וטרגי ישתק את הממשלה. שהעומד בראשה יפעל כמנחם בגין ויאמר "איני יכול עוד". המציאות הוכיחה שהם טועים: נתניהו היה הראשון להתעשת ולבסס את מבצרו הימני קיצוני, גם במחיר של פגיעה בביטחון מדינת ישראל. באופוזיציה ובשלוחותיה בממשלה נאלמו דום וחיפשו את המאחד, בשעה שנתניהו היה כבר עמוק בתוך המפריד.
איננו יודעים מה יאמר השר גנץ לבני שיחו האמריקנים, אבל יש לקוות שהוא הבין שעליו להתעשת, להפסיק לשחק במגרש של נתניהו ולייצר מגרש חדש. את המגרש הזה יש לבסס על יוזמה מפורטת בתמיכה אמריקנית, ערבית ובינלאומית לקידום הסדר בעזה, לצד נורמליזציה עם מדינות ערב המתונות, כולל קטאר, המדינה המושמצת שמובילה את הניסיונות להביא לשחרור החטופים. על גנץ להפסיק להדהד את מסרי הממשלה ולהציע להם חלופה אמיתית, כזו שתיצור בסיס להסדר שיהיה מקובל גם על שותפים בצד הפלסטיני. זה אפשרי, צריך רק להעז.
הכותבת היא סמנכ"לית J Street ישראל