"תקווה אינה פסה מן הלב. נאחזים בכל זיק של תקווה. קבוצה גדולה של משפחות שרויה על הגבול שבין חשש לוודאות, בין תקווה ליגון", כך דיווח יאיר שטרן ב"מעריב" ממרתף בית הוועד למען החייל שברחוב אבן גבירול בתל אביב, שבו התקבצו משפחות חיילים נעדרים במלחמת יום כיפור. כמעט שלושה שבועות עברו מאז שפרצה המלחמה ולישראל כמעט לא היה מידע על גורלם של חיילי צה"ל שנפלו בשבי. בבית החייל הקים אגף כוח אדם של צה"ל מרכז ובו רוכזו תמונות שבויי צה"ל, שפורסמו בעיתונות העולמית, כמו גם סרטי פילם שצילמו צוותי חדשות זרים. הסרטים הוקרנו על קיר באולם ובני המשפחות ניסו לזהות בהם את יקיריהן.
מאות חיילי צה"ל הוגדרו "נעדרים" והיה ברור שרבים מהם שבויים. לצד הדאגה, חוסר הידיעה על גורלם עורר בציבור תגובות קשות והוסיף לאובדן האמון בממסד, שהתעורר כתוצאה מהמלחמה. הסורים, ובשלב הראשון גם המצרים, סירבו לפעול לפי אמנת ז'נבה שמגדירה את זכויותיהם של שבויי מלחמה. הסורים השתמשו בשבויים למטרות מדיניות, כקלף למיקוח. חלק מהשבויים נרצחו, וישראל הגישה על כך תלונה לאו"ם ולארגון הצלב האדום הבינלאומי, האמון על הטיפול בשבויים לפי האמנה. ישראל מצידה, כן מסרה רשימת שמות השבויים שבידיה ואפשרה ביקורים של נציגי הצלב האדום. ב-22 באוקטובר החליטה הממשלה שלא תסכים להפסקת אש ללא חילופי שבויים.
התסיסה וההתמרמרות בקרב הציבור הישראלי החריפו לאחר שנודע שישראל הסכימה בלחץ ארצות הברית להעביר אספקה לארמיה השלישית המצרית המכותרת. ב-29 באוקטובר, בפגישה שנערכה בקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר, מסרו המצרים רשימת שבויים ופצועים. בין הצדדים נחתם הסכם שקבע את מסגרת הדיונים בין הצדדים והניח תשתית להפסקת האש. בהמשך, בנובמבר 1973, הוחזרו כל השבויים שהיו במצרים לישראל. עתה הפכו משפחות הנעדרים בחזית הסורית לקבוצת הלחץ העיקרית שהשפיעה מאוד על שרי הממשלה, ובמיוחד על ראש הממשלה, גולדה מאיר.
על פי המידע שהיה מצוי בידי ישראל באותו הזמן, היו בחזית הסורית כ-131 נעדרים, שנחשבו שבויים. נפוצו שמועות שרבים מהם נרצחו על ידי הסורים, ובעיתונות פורסם דיווח המבוסס על מקורות של הצלב האדום, לפיו נרצחו 100 שבויים. למרות שהצלב האדום הכחיש זאת, ישראל הודיעה כי לא תפתח במשא ומתן עם סוריה לפני מסירת הרשימה.
במלחמה כבש צה"ל מובלעת בתוך סוריה וחיילי צה"ל היו במרחק של פחות מארבעים קילומטרים מפאתי דמשק. בנובמבר 1973 קישרה ישראל את נושא השבויים להצעה לסגת משטח שנכבש במהלך המלחמה.
בדצמבר 1973, אירגן מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, ועידת שלום בז'נבה. ישראל החליטה שלא להיכנס לשיחות עם סוריה, אלא אם תיפתר בעיית השבויים. במברק שנשלח ב-26 בנובמבר לשמחה דיניץ, שגריר ישראל בוושינגטון, סיפר מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מרדכי גזית, כי יש לחץ ציבורי גדול על הממשלה שלא להשתתף כלל בוועידה בטרם ישוחררו השבויים. ב-16 בדצמבר אמרה ראש הממשלה שהממשלה החליטה לא להשתתף בשיחות עם הסורים בז'נבה עד שלא תימסר רשימת השבויים. במזכר הבנות שערכו עם ישראל הבטיחו האמריקנים לעשות כל מאמץ להשפיע על הסובייטים והסורים למסור את הרשימה ולקיים את אמנת ז'נבה, וציינו שאם ייכשלו, וישראל תסרב להיכנס לדיונים עם הסורים, ארצות הברית תגלה הבנה לעמדה זו.
בסופו של דבר החליטו הסורים לא להגיע לז'נבה. נוכח סירובם, נפוצו שמועות שהסיבה האמיתית היא שכל השבויים נרצחו. מחאת המשפחות נמשכה, לצד פניות לשגרירויות סוריה בחו"ל ולגופים בינלאומיים של נציגיהן. גם נציגי הממשלה פנו לכל הצדדים האפשריים. כך למשל, במכתבה של מאיר למשפחות הטייסים המוחזקים בסוריה, היא מתארת פנייה וניסיון של קיסינג'ר, ושל הנשיא ניקסון עצמו, ליצור קשר עם הסובייטים כדי שישפיעו על הסורים בעניין, אך ללא הצלחה.
בינואר 1974 התמקד עיקר תשומת הלב של הממשלה בניסוח הסכם ההפרדה עם מצרים. בישיבת ממשלה שנערכה ב-13 בינואר מסר סגן ראש הממשלה יגאל אלון שקיסינג'ר ייסע גם לדמשק במהלך מסע הדילוגים שלו בין ישראל וקהיר כי נרמז לו שהסורים מוכנים לנהל משא ומתן על הפרדת כוחות. אלון טען כי יש לישראל עניין מיוחד בנסיעתו בגלל השבויים, והממשלה החליטה להודיע לקיסינג'ר שישראל מוכנה לשאת ולתת עם סוריה בקשר להפרדת כוחות, בתנאי שיימסרו לה רשימות השבויים ויותר לצלב האדום לבקרם.
ישראל היתה מעוניינת גם לייצב את הפסקת האש, שלא נשמרה על-ידי הסורים. הם הפגיזו באופן קבוע עמדות ויישובים ישראליים ברמת הגולן, הציבו מארבים ופתחו בקרבות אש.
עמדתה של ישראל לגבי השבויים היוותה מכשול לתכניותיו של קיסינג'ר. לדברי אלון, ביקש מזכיר המדינה לזמן ישיבת ממשלה מיוחדת ב-20 בינואר בה יוחלט על פתיחת משא ומתן עם סוריה. אלון ואבן סירבו והבהירו ששום נציג לא יישלח לשיחות בוושינגטון עד שיקבלו את הרשימה.
ב-5 בפברואר הציע קיסינג'ר לאסד שתחילה יקבל מסוריה את מספר השבויים, ולאחר מכן תועבר רשימת השמות לשגרירות סוריה בוושינגטון. לאחר ביקור הצלב האדום, ישראל תציג הצעה קונקרטית להפרדה. אולם בד בבד כרך קיסינג'ר את המשא ומתן עם ישראל בהסרת חרם הנפט, לאחר שנודע לו מהסעודים שסוריה פועלת לשמר את החרם, עד שתהיה התקדמות בהפרדת הכוחות. הוא הודיע כי לא ימשיך במאמציו עד לביטול האמברגו. הלחץ האמריקני עשה את שלו והסורים קיבלו את הצעתו להעביר את הרשימה, במקביל לתשובה ישראלית להצעתם להפרדת כוחות. ב-7 בפברואר קיבל קיסינג'ר הודעה מהסורים שהם מחזיקים ב-65 שבויים. המספר ניתן לראש הממשלה על ידי דיניץ ונשמר בסוד.
לקראת בואו של קיסינג'ר עם רשימת השבויים בסוריה, נערכה ב-24 בפברואר ישיבת ממשלה ראשונה בעניין תכנית ישראל לנסיגה. בישיבה הציג הרמטכ"ל את התוכנית המרבית של צה"ל לנסיגה בתוך המובלעת, לפיה לא תהיה כל נסיגה מעבר לקו הפסקת האש של 1967. ההצעה כללה תכנית לדילול כוחות, בדומה לסידורים שנקבעו בהסכם עם מצרים. עוד נקבע, כי במרחק 40-30 קילומטרים לא יהיו טילי קרקע-אוויר.
לפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה
בעקבות לחץ על הנשיא אסד מצד ארצות הברית ומדינות ערב, בעיקר סעודיה ומצרים, אישר הנשיא אסד לקיסינג'ר למסור את רשימת השמות לישראל. קבלת הרשימה הביאה להקלה רבה והממשלה החליטה שהחלפת השבויים תהיה הסעיף הראשון בכל הסכם הפרדה. בדיוק 50 שנה מהיום, ב-1 במרץ 1974, ביקרו נציגי הצלב האדום את השבויים.
בישיבת הממשלה ב-3 במרץ הודתה גולדה מאיר בפני הממשלה כי ידעה שרשימת השבויים נמצאת בידי קיסינג'ר כבר "כמה ימים" לפני בואו. אבן ציין שיש ציפיות לא מציאותיות בציבור שהפרדת הכוחות עם סוריה תהיה דומה להסכם עם מצרים. הוא ציטט את קיסינג'ר שאמר שההבדל הוא שסאדאת רוצה למנוע מלחמה ואסד רוצה בהשמדת ישראל, ואילולא הלחץ האמריקני והמצרי לא היה מוסר את רשימת השבויים. על אף תלונות השרים בדבר הבמה שנתנו כלי התקשורת להורי השבויים וטענותיהם נגד הממשלה, קבע אלון שקבלת השמות היא הישג גדול, המאפשר כושר עמידה במאבק מול סוריה.
כעת ניתן היה להתחיל בשיחות עם סוריה על הסכם הפרדת כוחות.
ארכיון המדינה שבמשרד ראש הממשלה יוצא היום עם פרסום נוסף המסכם את מלחמת יום הכיפורים: "ממשלת גולדה מאיר והמשא ומתן להסכם הפרדת הכוחות עם סוריה, ינואר - מאי 1974". הפרסום מלווה בכ-40 תעודות מאוספי הארכיון, בהן סטנוגרמות של ישיבות הממשלה מתקופת המשא ומתן, שנפתחו לעיון לאחרונה. הסטנוגרמות של דיוני הממשלה נותנות ביטוי למחלוקת בדבר נסיגה מרמת הגולן אל מעבר לקו הסגול, קו שביתת הנשק שלאחר מלחמת ששת הימים. הממשלה דנה גם במשמעויות הביטחוניות של נסיגה מהמובלעת הסורית ובחשש לביטחונם של יישובי הגולן. שר הביטחון משה דיין ביטא את חששו מהתלקחות מחודשת של המלחמה אם ישראל תמשיך להחזיק בקו הנוכחי. ראש הממשלה התנגדה תחילה לכל נסיגה מעבר לקו הסגול, אך לבסוף נאלצה להסכים לוויתור על העיירה קונייטרה. בישיבת הממשלה ב-17 במאי אמרה: "מה לעשות? אלוהים עד, לא רציתי לתת את קונייטרה, לא מפני שקונייטרה היא כמו ירושלים. אבל...לא רציתי שנזוז מהקו הסגול".
לצד זה באותם ימים עמד בפני ראש הממשלה גם אתגר פוליטי קשה - הקמת קואליציה חדשה. ערב השיחות עם סוריה, עדיין פעלה ראש הממשלה מאיר סביב מלאכת הקמת הקואליציה. בבחירות שנדחו בחודשיים ושנערכו בסוף דצמבר 1973 נשאר המערך המפלגה הגדולה ביותר, אך הוא איבד מכוחו וירד בחמישה מנדטים ל-51 מושבים. הליכוד מנגד חיזק את כוחו ועלה ל-39 מנדטים, עד שהיה לחלופה של ממש למערך. וברקע החלה מחאת היחיד של סרן מוטי אשכנזי לגדול ולהתעצם והיוותה משקל כבד על צווארה של ראש הממשלה.
ההסכם עם סוריה אושר בממשלה פה אחד ולאחר מכן בכנסת וב-31 במאי נחתם בז'נבה. באותו היום נכנסה לתוקף הפסקת האש. השבויים הפצועים הוחזרו לישראל למחרת. במקביל הביאו המחאה הציבורית ופרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט להתפטרות ממשלתה של גולדה מאיר. ב-1 ביוני הושבעה ממשלה חדשה, שבראשה עמד יצחק רבין. ב-3 ביוני הציג רבין את ממשלתו. ב-6 ביוני הוחזרו יתר השבויים והתקבלו בקבלת פנים נלהבת ומרגשת בשדה התעופה על ידי יצחק רבין וגולדה מאיר ביחד.