ממחאת כיפור למחאת המהפכה: "למי שמעמיד עצמו לרשות האומה - יש זכות לתבוע"

"הראש שלי תמיד עובד, כתנאי לעיצוב העתיד ולא שעתיד יעצב אותך", כך, בקצרה, מתמצת מוטי אשכנזי את מה שמנחה אותו בחייו, כבר 83 שנים. בסלון הדירה שלו בהרצליה, כיסא אוכל של פעוטות וציורי ילדים. כשהוא מדבר על נכדיו הוא מתרכך ועם זאת חש דאגה. חשוב לו שתהיה להם מה שהוא מגדיר "תחושת עתיד ברורה שיהיה פה טוב יותר".

50 שנה למלחמת יום הכיפורים - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן

חמישים שנים אחרי שמצא עצמו נלחם על חייו, חיי חייליו וחייה של המדינה במלחמת יום הכיפורים, ואחר כך נלחם על קיום הדרישה שמנהיגי האומה ישאו באחריות למחדל, אשכנזי לא מפסיק לחשוב, לנתח ולתכנן תוכניות קדימה, כדי שהוא יידע שהוא השאיר לילדיו ולנכדיו מדינה טובה יותר.

הוא גר ברחוב "הנביאים". עם כוס קפה בוץ וכמה ביסקוויטים הוא משחזר את אותם ימים של חגי תשרי תשל"ד, סוף ספטמבר, בואך אוקטובר 1973. ב-23 בספטמבר סרן אשכנזי וחייליו היו בדרכם למעוז "בודפשט", הצפוני שבמעוזי קו בר-לב, על שפת הים התיכון. בתדריך שלפני הנסיעה למעוז, קצין המודיעין הכין אותם לשירות מילואים שהוא מעין נופש. אבל אחר כך, כבר בדרך למעוז, אמר אשכנזי לסגל הפלוגה שלו: "בין אוקטובר לאפריל תפרוץ מלחמה".

ידיעה שמלחמה נוספת מול צבאות ערב היא עניין של זמן הייתה ברורה לו כבר אחרי מלחמת ששת הימים וביתר שאת אחרי שירות מילואים בשטחים. לאחר עלייתו של אנואר סאדאת לשלטון במצרים הוא עקב אחרי נאומים, ראיונות, כתבות בעיתונות זרה וכל חומר שמצא על נשיא מצרים. המסקנה שלו הייתה כי לראשונה מול ישראל עומד מנהיג שהוא אסטרטג ושהוא נחוש להחזיר לידי מצרים את האדמה שנכבשה ממנה.

אבל הניתוח המלומד לא הכין אותו למה שעמד לפגוש עוד זמן קצר. "כשנכנסנו למעוז חשכו עיניי", הוא משחזר. המעוז היה במצב של הזנחה נוראית, תוצאה של זלזול שנמשך חודשים ארוכים: גדרות שתפקידן להגן קרסו או התפוררו, שדה מוקשים נשטף במי הים, מערכת החשמל קרטעה, העמדות והתעלות שחיברו ביניהן היו מלאות בחול, חסרו זרקורים, הציוד לראיית לילה היה מקולקל והנשק האישי של החיילים - רובה עוזי - מיהר להיתקע עם כל גרגר חול שחדר אליו. הוא הבין כי אם נבואתו השחורה למלחמה תתגשם במשמרת שלו, אין לו שום דרך למנוע את נפילת המעוז הענק בידי המצרים.

"מה אתה עושה כשיש לך ידיעה ברורה שעלולה להיות מלחמה? בודק איך אתה עומד במשימות שמוטלות עלייך כמפקד", הוא מבהיר. חיילי המילואים שחשבו שהגיעו לחודש נינוח שכולל בין שעות השמירה, שינה, דייג וצליית דגים מעל גחלים, הבינו שהמ"פ לא יניח להם. "מילואימניק רוצה לנוח בשעות שבין פעילויות הבט"ש ופתאום אני בא ונופל עליהם - 'אתם לא הולכים לישון, אלא עובדים - משקמים גדרות, מנקים תעלות, בונים מחדש עמדות'. זה יצר מתח", הוא נזכר.

לא עבר זמן רב והחיילים ראו לנגד עיניהם כי המציאות בגזרה לא דומה למה שאמרו להם. התכונה וההיערכות בקרב הצבא המצרי שממול, הבהירה להם שמשהו חריג מתרחש ואכן חייבים להיערך. פניות לעזרה נענו בלגלוג. "ירייה אחת, הם יברחו", הבטיח המג"ד. בראש השנה הגיע המח"ט יחד עם משפחתו לביקור במעוז, ודחה בביטול את דרישותיו של אשכנזי. "אתה חושב שצה"ל יוציא עלייך גרוש?", אמר לו המפקד הבכיר, כפי שהעיד אשכנזי בפני ועדת אגרנט. "אנחנו עכשיו בתקופה שלווה, לצה"ל יש סדרי עדיפויות, תוציא מהראש שיעשו משהו", הוא ציטט בפני חברי הוועדה את דברי מפקד החטיבה. ב-6 באוקטובר פרצה המלחמה. שלושה מחיילי מעוז בודפשט נהרגו, אבל המעוז לא נכבש. 29 חיילים נוספים מהפלוגה שלו נהרגו במעוזים סמוכים.

ב-31 בדצמבר נערכו הבחירות לכנסת השמינית. גולדה מאיר נשארה על כיסא ראש הממשלה ומשה דיין נותר בתפקיד שר הביטחון. ב-1 בפברואר השתחרר אשכנזי משירות מילואים שנמשך שלושה חודשים ועוד שבוע. כעבור יומיים לבש מעיל דובון, הכין כמה שלטים והתיישב בקור הירושלמי מול משרד ראש הממשלה, כשהוא כועס ומאוכזב נוכח הכישלונות המדיניים והחברתיים של הממשלה. דרישתו הייתה שהאחראים למחדל - ראש הממשלה מאיר ושר הביטחון דיין - יישאו באחריות אישית ויתפטרו מתפקידיהם. "החלטתי שאני לא זז עד שזה קורה". על השלט המרכזי כתב: "אני דורש את מימוש עיקרון האחריות המיניסטריאלית". מושג זה לא היה מקובל בפוליטיקה הישראלית וגם היום היישום שלו נדיר. כעבור ארבעה חודשים וחצי מאיר התפטרה ודיין לא נמנה על שרי הממשלה שהוקמה כעבור חודש על ידי יצחק רבין.

את התנופה למחאה נתנו מילואימניקים שהשתחררו משירות מילואים ממושך או כאלה שיצאו לחופשות והגיעו לירושלים להפגין עם אשכנזי. "ליבת המחאה היו אנשי המילואים, כמו שבעצם גם היום הם הליבה. השתתפות אנשי המילואים זה הדמיון בין שתי תנועות המחאה, אז והיום, החלק היותר אפקטיבי של המחאה", הוא סבור. לדבריו, "זה בהחלט גם נותן למחאה תוקף מוסרי. אלו אותם אנשים שמעמידים את עצמם לרשות האומה ויש להם זכות לתבוע. אז, התביעה הייתה פיטוריו של השר האחראי למחדל. אחר כך זה עבר גם לאנשי הקבע. זה יקרה גם עכשיו, כי זה לא נשאר רק נחלתם של אנשי מילואים, זה עובר הלאה, ומי שמנסה לא להבין את הסיטואציה, מוטב להרחיק אותו ממערכות כאלה", אמר.

הוא מתרשם מהחיוניות של המחאה הנוכחית וצופה שהיא תימשך, גם בשל "היהירות והזחיחות של השלטון", לדבריו. אבל כמי שדוגל בראיה ארוכת טווח, הוא מבקר את המחאה על מה שהוא מכנה "חשיבה לטווח קצר". "אם אתה רוצה לראות חברה אחרת, אתה צריך לעצב אותה. אתה צריך לחשוב איך אתה רוצה לראות אותה וכך אתה יודע מה אתה צריך לעשות ומה להציג כדרישות. ההתנגדות לשינוי משטרי היא התנגדות צודקת, אבל אי אפשר להישאר רק עם מה שלא רוצים, צריך גם להציג תוכנית מה כן רוצים", הוא מסביר.

כמעט לכל בעיה שמולה ניצבת החברה הישראלית, אשכנזי מציג ניתוח מלומד ומציע דרך פעולה לתיקון המצב, החל מבעיה סביבתית, כמו התפוררות המצוקים בחופי ישראל וסחף חול, ועד בעיות חברתיות כמו אובדן המשילות בדרום המדינה. "יש לנו גאווה על יכולת האילתור שלנו, אבל אין לנו ראייה אסטרטגית לטווח ארוך", הוא אומר באכזבה ומיד מוסיף בחיוך: "אני בדרך כלל נכשל בהטמעת הרעיונות שלי. הייתי צריך כבר להיות היום שחוק מרוב כישלונות, אבל אני לא נותן לספקנות לקבוע מה אני אעשה".

העקשנות והאמונה ביכולת לחולל שינוי נטועה בשושלת המשפחתית שלו. אשכנזי הוא בן למשפחה ששורשיה בארץ ישראל עמוקים ומגיעים עד למאה ה-17. הוא מספר שלפני קרוב ל-140 שנים יצאו סבו וסבתו מחוץ לחומות צפת העתיקה. זוג יהודים חרדים, הגבר תלמיד כולל שמשפחתו מתקיימת מכספי חלוקה. ואז הסב למד נפחות ובמו ידיו חישל מחרשה שבה חרש את התלם הראשון במושבה בני יהודה שהקימו הוא וחבריו ברמת הגולן. מאוחר יותר שלח את בתו ללמוד במחזור הראשון של בית הספר לאחיות באוניברסיטה העברית בירושלים. "הוא היה מהפכן, יהודי חרדי שיצא מהעיר העתיקה והפך עובד אדמה. את המהפכה האמיתית עשה כששלח את ילדיו לרכוש השכלה חילונית, בלי לחשוש מכך. הוא הסתכל קדימה. זה מה שאנחנו צריכים היום, שתהיה לנו ראיית העתיד", מבקש אשכנזי.