בסיומה של מלחמת יום הכיפורים היה עם ישראל שקוע בכאב עמוק על מותם של 2,569 חיילי צה"ל. למרות שצה"ל הצליח להתאושש אחרי הלם ההפתעה בתחילת המלחמה וסיים בהישגים צבאיים מרשימים, אזרחי המדינה התהלכו בתחושה של עצב. לכך גם התלוותה דאגה גדולה לגורלם של 301 שבויים וחיילים רבים שהוגדרו כנעדרים. סוגיית החזרת השבויים הביתה הפכה נושא מרכזי בשיח הישראלי ותפסה מקום משמעותי בדיונים על הפסקת האש בין ישראל למצרים וסוריה.
לצד השיחות על חילופי שבויי המלחמה דנו נציגי ישראל גם על החזרתו של המרגל הישראלי ברוך מזרחי מהשבי המצרי ועל השבת גופתו מסוריה של המרגל אלי כהן. בין המסמכים שחושף היום (חמישי) ארכיון המדינה נמצאים גם מסמכים שמהם ניתן ללמוד על המאמצים הגדולים להשבתו של מזרחי, כמו גם הבקשות לכלול את אלי כהן בעיסקת החילופים. ברוך (זאכי) מזרחי נולד בקהיר ב-1926. ב-1956 גורש לישראל כמו 25 אלף יהודים נוספים שגורשו ממצרים אחרי מלחמת קדש. בין העולים ממצרים לישראל באותם ימים היה גם אלי כהן. לאחר שהגיע לישראל התגייס מזרחי למשטרה וכעבור שלוש שנים גויס לשירותי המודיעין של ישראל. אחרי תקופת הכשרה נשלח לחו"ל ובאמצע שנת 1963 החל את שליחותו בחלב, סוריה. באותה תקופה היה אלי כהן כבר שנה וחצי במשימה דומה בדמשק. עם חשיפתו של אלי כהן בינואר 1965 קיבל מזרחי הוראה לסיים את תפקידו ולשוב לישראל.
בכתבה שפירסם על אודותיו יוסי מלמן ב"הארץ" הוא כותב כי זמן קצר אחר כך כבר נשלח מזרחי למשימה בלבנון ואחר כך באירופה. באותה תקופה נישא ונולדו לו שלושה ילדים. ב-1971 נשלח לתימן במטרה לעקוב אחרי פעילות אש"ף, מחשש שאנשיו ינסו לפגוע בספינות ישראליות שמפליגות באזור, כפי שעשו ביוני 1971. ב-1972 מזרחי נעצר ובתחילה לא נחשד כמרגל ישראלי. מעצרו היה מקרי ומשערים כי קרה משום שבאחת הטיסות לתימן ישב ליד איש אופוזיציה תימני שהיה במעקב הממשלה. לאחר שזהותו נחשפה הוא עבר מסכת חקירות קשה שכללה עינויים והתעללות. לאחר מכן גורש למצרים. על פי חשיפה של מלמן ושל משה שוורדי, חוקר מלחמת יום כיפור, העברתו לכלא המצרי נעשתה לאחר התערבות של אשרף מרוואן, עוזרו של נשיא מצרים אנואר סאדאת וסוכן המוסד. ראש המוסד, צבי זמיר, ביקש ממרואן שיפעל להעברת מזרחי לקהיר, משום שהאמין שהסיכוי לשחרר אותו מידי מצרים גדול מאפשרות לשחרורו מהכלא בתימן. גם במצרים עבר עינויים קשים בחקירותיו, אבל העברתו למצרים הייתה צעד נכון. עם ההסכמה על הפסקת אש בתום קרבות מלחמת יום כיפור החלו בישראל במאמצים לשחררו ולהשיבו הביתה.
במוסד נשאו את צלקת נטישתם במצרים של אסירי "עסק הביש" על ידי מדינת ישראל. ששת האסירים שנתפסו במצרים ב-1954 לא שוחררו אחרי מלחמת קדש ויצאו ממאסר רק אחרי מלחמת ששת הימים, נוכח התעקשות של ראש המוסד מאיר עמית. ראש המוסד, צבי זמיר, החליט כי מקרה כזה לא ישנה ותבע כי מזרחי ישוחרר בכל הסכם שישראל תגיע אליו. בעבר אף פורסם כי זמיר כבר עמד להתפטר כשנודע לו שמזרחי לא יכלל בעיסקת חילופי השבויים. במסמכים שנחשפים היום נמצאים מברקים ששלח זמיר לגורמים שהיו מצוים בנושא המו"מ עם מצרים. "אמצע הלילה ואינני רוצה להעיר את גזית", כתב במברק ששלח לשמחה דיניץ, שגריר ישראל בוושינגטון. מרדכי גזית, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נלווה באותם ימים לגולדה מאיר בביקור בארצות הברית. זמיר כותב במברק שברצונו לשוחח למחרת עם ראש הממשלה בענייני מזרחי ומבקש להתעדכן האם מה הייתה תגובת "נפתלי" לגבי דרישת ישראל בנוגע למזרחי. "נפתלי" הוא מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר.
"מקרה טרגי של אדם תשוש נפש"
מעניין מאוד לגלות שכמעט בכל התכתובות והפרוטוקולים שבהם עולה שמו של המרגל רב המעללים מזרחי והדרישה לכרוך אותו בעיסקת חילופי שבויים, מופיעה גם הדרישה כי איתו ישוחרר אזרח ישראלי תשוש נפש בשם אורי משה (מוסה) לוי שכונה "לוי" שעבר את הגבול למצרים. על פי הכתוב באחד המברקים: "לוי הוא אדם מסכן בלתי שפוי בדעתו ונמצא בבית חולי רוח במצרים זה עשרים שנה". במסמך אחר צוין: "אין לשכוח את מקרה לוי. זהו מקרה טרגי של אדם חולה נפש הנמצא בכלא המצרי למעלה מעשרים שנה".
מניסיון העבר היה ברור כי לא יהיה פשוט להביא לשחרורו של מזרחי בשל היותו מרגל ועוד כזה שהיה בן האומה המצרית. מהמסמכים עולה כי מנוף לחץ משמעותי שבו השתמשה ישראל כדי להמריץ את המצרים לשחרר אותו היה המצור שבו היו נתונים חיילים מצריים במעוז ישראלי שכבשו. מדובר היה במעוז "בוצר", אחד ממעוזי קו בר-לב שנמצא בגזרה שבין האגם המר הקטן והאגם המר הגדול. במעוז היו 27 חיילי צה"ל שביום השלישי של המלחמה הצליחו לסגת ממנו ולהגיע בשלום לשטח שבשליטת צה"ל ובהמשך נכנסו אליו חיילים מצרים. מאוחר יותר, כשצה"ל כיתר את הארמיה השלישית של הצבא המצרי, נמצא המעוז בכיתור כפול, מאחר שהמצרים ששהו בתוכו לא הצליחו ליצור קשר עם הארמיה המכותרת מדרום להם. גם העברת אספקה מצרית לעיר סואץ המכותרת על ידי צה"ל ושבה היו אזרחים וחיילים מצרים, שימשה כקלף מיקוח בידי ישראל.
באחת מישיבות הממשלה עדכן האלוף אהרון יריב את השרים בפרטי השיחות שנערכות עם המצרים להגעת הסדר הפסקת אש. מתיאור שיחתו עם הגנרל המצרי שאיתו דן עלה כי יריב הניח איום מרומז שכל עוד לא תהיה התקדמות בנושא מזרחי, ישראל לא תאפשר הכנסת אספקה לחיילים המצריים במעוז "בוצר". "(הוא) אמר (לי): 'מדבריך משתמע איום שאם אנחנו לא נעשה צעד כזה או וכזה, שאתם רוצים כי נעשה, אתם תפסיקו את האספקה. אמרתי לו: 'תראה, אני לא איימתי. אני חושב שאין זו שיטה לאיים". בהמשך אמר יריב לעמיתו המצרי: "אנחנו מוכנים לדון בפרטי דברים על 'בוצר' ועל סואץ מתוך הנחה שתחול תזוזה בענין ברוך מזרחי". בהמשך אף פנה יריב לרמטכ"ל המצרי גמאסי, שעמד בראש צוות המו"מ מטעם המצרים והבהיר לו: "אתן לך תגובה מפורטת בעניין 'בוצר' ובענין העיר סואץ, ואתה תביא תשובה בענין ברוך מזרחי. אמרתי: 'היום יום חמישי, תביא תשובה בפגישה הבאה ביום ראשון".
מהמסמכים הישראליים עולה כי סאדאת התחייב בפני קיסינג'ר שמזרחי יכלל בעיסקת חילופי השבויים אך בשלב מסויים נסוג בו. ישראל הזכירה שוב ושוב את אותה התחייבות שאף נכללה בסיכום בין הרמטכ"לים הישראלי והמצרי, דדו וגמאסי, ונטען שהבטחה כזאת גם הועברה לישראל על ידי קיסינג'ר. במברק שנשלח בינואר 1974 מלשכת ראש הממשלה לשגריר ישראל בארצות הברית מבקשים ממנו להזכיר לקיסינג'ר שישראל אף "שחררה שישה שבויים פצועים כמפרעה בעוד שעניין מזרחי נשאר 'לא תפור'".
בפברואר נשלח מברק נוסף בנושא לשגריר דיניץ מידי מנכ"ל משרד ראש הממשלה, גזית: "המתיחות מסביב לעניין מזרחי גוברת", נכתב בו. "שמנו לב שנפתלי (קיסינג'ר) רגיש לכך שאנו ממטירים עליו תזכורות. על כן מוצע שתשאל אותו האם יש לו הסבר לשתיקה המוזרה של סאדאת ומהו ההסבר. הרי בעניין זה יש מבחן אמינות של סאדאת לנפתלי (קיסינג'ר)", נכתב במברק. לקראת סוף פברואר, העסקה מתגבשת ומתחילים חילופי השבויים. בחודש מרץ, מזרחי ולוי יוצאים לחופשי ושבים לישראל.
"משפחת כהן מלאת זעם ודאגה"
במקביל, גם בערוץ הסורי, עשו נציגי ישראל מאמצים להשיב הביתה את המרגל אלי כהן. למרבה הצער במקרה זה היה מדובר בהשבת גופה, אבל המשימה הייתה קשה יותר והסורים לא הסכימו להשיבו. אחרי שגופות חללי צה"ל שהיו בידי סוריה מוחזרות לישראל, מדווח גזית לדיניץ כי משפחת כהן הייתה אצלו והיא "מלאת זעם ודאגה". הוא מבקש שיברר כי הנושא על סדר יומו של קיסינג'ר.
לצד המאמץ העיקרי של שחרור 65 חיילי צה"ל שנפלו בשבי במלחמה והניסיון לכלול את גופתו של אלי כהן, מעלה ישראל בקשה לשחרר אדם בשם אלברט אליה. ד"ר אליה היה מזכיר הקהילה היהודית בלבנון. ככל הנראה הוא סייע לישראל בפעילות חשאית של המוסד וחיל הים להברחת צעירים יהודים מסוריה שהגיעו ללבנון. ב-1971 הוא נחטף בביירות בידי פעילי ארגון א-סעקה, ארגון פלסטיני שהיה שלוחה של מפלגת הבעת' ששולטת בסוריה. בפניות הנציגים הישראלים עולה שמו של אליה מספר פעמים, אך הסורים משיבים כי אינם יודעים דבר על אדם בשם זה. ככל הידוע, אלברט אליה הוצא להורג בסוריה.
בקשה נוספת של הצוות הישראלי בשיחות עם סוריה נגעה למצבה של הקהילה היהודית שנותרה בסוריה. מועברת בקשה כי יותר ליהודים לצאת מסוריה, דבר שנאסר עליהם מאז 1948. מצבם הוא כה קשה ובישיבה שנערכת ביוני 1974 בכנסת מצטטים מתוך כתבה שפורסמה בעיתון "ניוזוויק": "סוריה היא ללא ספק המקום הגרוע בעולם למגוריו של יהודי". הכתבה מפרטת את ההגבלות והפגיעה היום יומית ביהודים ומוסיפה: "ומעל לכל- הפחד מפני טרור ואלימות הם מנת חלקם יום יום ושעה שעה".
מסמך הכנה שנכתב ספטמבר 1974, לקראת ביקורו של ראש הממשלה יצחק רבין בוושינגטון, מקבל את הכותרת "מסמך טרוניות". בין אותן טרוניות בעיות שעדיין לא נפתרו וכוללות את העלאת עצמות אלי כהן, שחרור אלברט אליה והתרת יציאתם של יהודי סוריה. הסורים דוחים את שלוש הבקשות. מאז עצמותיו של אלי כהן לא הוחזרו, ידוע שאליה נרצח ויהודי סוריה הורשו לעזוב את המדינה רק ב-1992.