מספרים על ש"י עגנון כי כשהיו שואלים אותו למה התכוון בסיפור זה או אחר שכתב, היה עונה: "תשאלו את קורצווייל". הוא התכוון לחוקר הספרות פרופ' ברוך קורצווייל, שנודע במפעל הפרשנות שלו ליצירת עגנון. במקרה של פסק הדין שניתן אתמול (רביעי) בידי בית המשפט העליון, בעניין סבירות כהונתו של העבריין לשעבר, איתמר בן גביר, כשר הממונה על המשטרה - אין צורך ב"קורצוויילים" משפטיים. השופט נעם סולברג לוקח על עצמו גם את תפקיד עגנון, וגם את תפקיד קורצווייל.
כפי שמייד תבינו, הפרשנות שמעניק סולברג לפסק הדין שהוא אחד החתומים עליו, עומדת בסתירה חזיתית לקמפיין הרשע שהובילו, במשך תשעה חודשים, שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן; קמפיין שלווה את תוכנית ההפיכה המשטרית שלהם, שפירקה לרסיסים את החברה הישראלית ערב 7 באוקטובר. נזכיר שסולברג הוא בדיוק אותו שופט שלוין, רוטמן וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו הסתמכו על הטקסטים שלו ברמייה, כדי להצדיק את הפעולות ההרסניות שלהם.
בתשעת החודשים הארורים ההם שמענו הרבה על בית משפט עליון שיצא משליטה, שנהפך לאימפריאליסט, שהפר את האיזונים הדמוקרטיים, ששולט בפועל במדינה. פעם אחר פעם הוסבר לשוטפי המוח כמה הטענות שלהם מופרכות, כמובן ללא הועיל. הם באו שיכורים, סימנו מראש את המטרה והיו חדורי מוטיבציה להשתמש בכוח שלהם ככל שרק יוכלו.
אבל מה שתיסכל באמת את כל מי שמבין משהו בתהליכים שעבר בית המשפט העליון ב-16 השנים האחרונות - היה המרחק בין התיאור של בית המשפט בשנת 2023 לבין הרכבו הנוכחי ותפיסת העולם האמיתית של כמעט מחצית משופטיו.
החוק ששינה הכל
האמת היא שמאז 2008 בית המשפט העליון הופך יותר ויותר שמרני. הסיבה לכך פשוטה. באותה שנה נחקק "חוק סער", החוק שמחייב רוב של שבעה חברי ועדה לבחירת שופטים (מתוך תשעה) לבחירת שופט בית משפט עליון. המשמעות היתה שבניגוד לעבר, הוועדה מאז הזדקקה לקולות הפוליטיקאים בבחירת שופטים לעליון. ובהתחשב בכך שבכל השנים הללו השלטון היה בידי הימין, בית המשפט נהפך, בפשטות, יותר ויותר שמרני. פסק הדין שניתן אתמול בעניין בן גביר מתמצת את הסיפור היטב.
נזכיר כי בית המשפט דן בסבירות מינויו של בן גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי, האחראי על המשטרה, בהתחשב בעברו העברייני (53 כתבי אישום, 16 הרשעות, תמיכה בארגון טרור וכו'). נכון שבג"ץ ביטל את החקיקה של הכנסת, שאסרה על השופטים להשתמש בעילת הסבירות; אך כפי שציין סולברג בפסק הדין אתמול, ובצדק: "לעת הזו, רוב מניין ורוב בניין של שופטי בית משפט זה, סבורים כי טוב נעשה אם נצמצם את גבולה של עילת הסבירות. גם אם יהא זה 'ריסון עצמי'; הגבלה שיפוטית שאותה אנו, השופטים, נוטלים על עצמנו".
סולברג מסביר במילותיו כי העובדה שגם שופטים אקטיביסטים יותר, כמו השופט עמית (שתמך בביטול החקיקה של הכנסת בעניין הסבירות), שותפים לעמדה שאין לפסול את בן גביר - מוכיחה שבית המשפט במתכונתו הנוכחית הולך לכיוון השמרני. "אם ישנו עניין המתאים לשמש כתקדים שבו מצמצם בית משפט זה קמעא את תחולה של עילת הסבירות, הרי זה העניין שלפנינו", כתב סולברג. בסוף חוות דעתו חידד את הפואנטה: "משהונחה לפתחנו עתירה המבקשת להפעיל את עילת הסבירות כדי להורות לראש הממשלה לפטר שר משרי הממשלה, הרי היא ראויה לשמש כתקדים מרענן. עלינו לתחום את גבולותיה של עילת הסבירות, ולהכריז: עד כאן! (סימן הקריאה במקור; ב"ק)".
הספינה הסתובבה מזמן
ואז מגיע הרגע שבו סולברג הופך מעגנון לקורצווייל, וכותב את הטקסט הבא, הטקסט שמפרש את המשמעות של פסק הדין שהוא עצמו בין החתומים עליו: "גם אם ב-40 השנים האחרונות ספינת המשפט הישראלי מפליגה בשיטתיות ובעקביות לעבר הקוטב ה'אקטיביסטי', הרי אין זה מן הנמנע להסיט קמעא את מסלולה של הספינה, טיפין טיפין, גם לכיוון שונה, שמרני יותר, בלי צורך ב'מהפכה'. דחיית עתירה כמו זו שלפנינו, עשויה להיות צעד ראשון בכיוון הנכון. צעד קטן לאדם, צעד גדול למשפט הציבורי, לו יהי".
יש פרט שגוי בטקסט החשוב הזה, והוא מניין 40 שנות השיט לכיוון האקטיביזם שסולברג מונה. ראשית, סולברג מייחס ובצדק את תחילת האקטיביזם לא לתחילת כהונתו של אהרן ברק כנשיא, אלא לתחילת כהונתו של קודמו, מאיר שמגר (1983). בצדק, משום ששמגר, ולא ברק, הוא אבי המשפט האקטיביסטי בישראל, והוא גם זה שעמד בסוף כהונתו בראשות ההרכב שכתב את פסק הדין שהיווה את התשתית למהפכה החוקתית - פס"ד המזרחי.
איפה הטעות של סולברג? הנסיעה טיפין טיפין לכיוון השמרני לא באמת מתחילה עכשיו, אלא החלה כאמור ב-2008, כשחוקק חוק סער שחיזק את השפעת הפוליטיקאים על בחירת שופטי העליון. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא כהונתו של סולברג עצמו בבית המשפט העליון. סולברג השמרן לא היה נבחר לבית המשפט לולא החוק (המוצדק) הזה. לו היה דרוש רק רוב של חמישה חברי ועדה, כפי שהיה מקובל עד 2008, נשיאת בית המשפט העליון אז, דורית ביניש, לא היתה מקדמת את סולברג מהמחוזי לעליון. העובדה שסולברג מכהן היום בבית המשפט העליון ויכול לצמצם דה פקטו את עילת הסבירות, היא תוצר של דיל (לגיטימי לחלוטין) שעשתה ביניש עם שר המשפטים אז, יעקב נאמן - דפנה ברק ארז הסופר-אקטיביסטית תמורת סולברג הסופר-שמרן.
לכן, היה נכון יותר לו סולברג היה כותב שבית המשפט העליון חיזק עצמו כאקטיביסט, גם בפסיקותיו וגם במינויים במשך 25 שנה (מ-1983 עד 2008). אולם השיט לעבר החוף השמרני "טיפין טיפין", כפי שהגדיר אותו, לא מתחיל עכשיו, אלא החל כבר לפני 15 שנה. נכון, בשנים הללו היו גם פסיקות אקטיביסטיות בהחלט, שכן עדיין הרוב הזעום בהרכב היה אקטיביסטי, אבל ברור שהמגמה היתה הפוכה. לא רק בשל העובדה שמונו יותר שופטים שמרניים, אלא גם בשל העובדה שהקמפיין נגד האקטיביזם נשא פרי. הדוגמה המוחשית והברורה ביותר לעניין הזה היא כמובן פסק הדין המכונה 11:0 - רוב מוחץ נגד העתירות לפסילת האפשרות שנאשם בפלילים ירכיב את הממשלה. האם תוצאה כזאת היתה מתקבלת בבית המשפט העליון של ברק, או של ביניש? ברור שלא.
מה ש"לו יהי" אחד מלמד
אם כן, דחיית העתירה נגד כהונת בן גביר כשר לביטחון לאומי היא לא "הצעד הראשון" לשמרנות, כפי שטוען סולברג; הצעד נצעד מזמן. אבל צודק סולברג שהשינוי בבית המשפט העליון כבר נעשה "טיפין טיפין", ושהספינה שטה לכיוון ברור.
בתפיסתי האישית איני שותף לתפילת ה"לו יהי" של סולברג, שהשיט הזה ימשיך לעבר מחוזות השמרנות. אבל טוב שהוא העמיד בפני רוטמן ולוין את המראה שחושפת את השקר הגדול שלהם. הצמד המסוכן הזה הסית ציבור שלם נגד מערכת המשפט, תוך יצירת הרושם השקרי שמאז שמגר וברק בית המשפט רק הופך יותר ויותר אימפריאליסטי, וזאת אף שמזמן שינה כיוון. כל תומך עיוור בתוכנית הקיצונית של הצמד הזה, כדאי שיפקח עיניו עם הטקסט הזה של סולברג ויבין סוף סוף איך עבדו עליו, ואיך שני שיכורי הכוח הללו קרעו את העם הזה על כלום.