בקרב האינסופי בשאלת גבולות סמכויותיו של בית המשפט העליון, גם המחנה האקטיביסטי-ליברלי לא הבליט בשנים האחרונות את שלל פסיקותיו של בג"ץ בעניין גיוס חרדים. התחושה שהלכה ותפסה אחיזה במחנה הזה הייתה שהפסיקות הללו הן לא הדגל שצריך להבליט, ובינם לבין עצמם חלק הודו שאולי בסיפור הזה, בג"ץ הלך צעד אחד רחוק מדי. אחת הטענות שנשמעה הייתה שגם אם העיקרון מוצדק, אם ממילא בג"ץ לא ייצר מציאות אחרת, אז ממילא כשל ולכן ממילא לא היה טעם בפסיקותיו.
כל המודלים האלטרנטיביים שנוצרו לאחר פסיקות בג"ץ הביאו לעליות זניחות בגיוס חרדים, שבוודאי לא היו קרובות לתקן את אי-השוויון המשווע בנטל השירות הצבאי. לכן, במשך השנים, גם מפלגות האופוזיציה די נטשו את הדגל הזה, גם בשל המחשבה שמתישהו יזדקקו למפלגות החרדיות, אבל בעיקר משום שזה נראה להן קרב אבוד, וממילא גם הצבא משדר שזה לא דחוף לו, שלא באמת צריך את החרדים ביחידות השדה. גם ארגוני המחאה, למעט כמה משוגעים לדבר, די התעייפו, וכך קרה שנושא שפעם סחף מחאות המוניות ושביתות רעב מתוקשרות, הפך לטרחני ולא אטרקטיבי. הווייב בגדול היה - שיישארו בישיבות, הם לא מעניינים אותנו.
האמת היא שהשינוי החל מעט לפני שבעה באוקטובר. באופן כמעט נבואי חלק מארגוני המחאה, ובראשם "אחים לנשק" ו"אמהות בחזית", החזירו את הנושא לסדר היום. המהלך הזה לא היה אהוד בקרב חלק גדול מהמפגינים נגד המהפכה המשטרית ונראה להם כמו עירוב מין שבאינו מינו. אני מודה שגם לח"מ זה נראה קצת חיבור מלאכותי. היום אני מבין שאני טעיתי והם צדקו. ההקשר שהוסבר אז התמקד בהפרת החוזה - יש קבוצה שנלחמת ומסכנת את חייה עבור ערכים מסוימים שנכתבו במגילת העצמאות של מדינת ישראל. יום אחד, השלטון משנה את הערכים הללו, ובה בעת מבקש מכולם להמשיך להילחם. לא זו אף זו, אותו שלטון מורכב בחלק גדול ממנו מפוליטיקאים שדואגים לכך שמצביעיהם לא יישאו באותו נטל לחימה. היום ברור כמה שכל וכמה צדק היה בחיבור בין שתי המחאות הללו.
אירועי שבעה באוקטובר החזירו סופית את סוגיית השוויון בנטל. אותו "נטל" פתאום קיבל עכשיו פנים ושמות מדי בוקר בהודעות ה"הותר לפרסום". מדי בוקר התבשרנו כולנו על נפילתם של חיילים צעירים ומילואמניקים בעלי משפחות מיהודה ושומרון, מהקיבוצים, מתל אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע ודימונה, כמעט מכל נקודה יהודית (וכמובן דרוזית, או של בדואים המשרתים בצה"ל) על מפת ארץ ישראל. כל נקודה יהודית שאיננה נקודת יישוב חרדית. אי-השוויון הזה הפך את הבטן לכולם, כנראה גם לחלקים גדולים באוכלוסיה החרדית. העניין הוא שהאוכלוסיה החרדית היא לא זו שמחליטה על גורלה אלא רק רבניה.
אתמול ביקשה המדינה מבג"ץ, בפעם החמישית מאז חודש אוגוסט, לקבל דחייה למתן תשובה בעניין חוק הגיוס. בבקשה שהוגשה על ידי מחלקת הבג"צים בפרקליטות נכתב כי "הנושא המורכב שעל הפרק עדיין מצוי בליבון בין גורמי המדינה והממשלה הבכירים ביותר, וטרם הועברו עמדות סופיות במספר סוגיות הדורשות הכרעה, שבלעדיהן לא ניתן לגבש סופית את עמדת המדינה לצורך סיום הכנת התגובה". כל זה, למרבה הזעם, כשברקע הצעת החוק של משרד הביטחון להכביד את הנטל על המשרתים, להאריך את שירות החובה ואת שירות המילואים השנתי, וכן להאריך את תקופת השירות של החיילים במילואים עד גיל 46. היום ברור לחלוטין שאם אכן יוסדר המצב הזה שבו מצד אחד יחוקק הפטור לחרדים משירות צבאי ומצד שני יוכבד הנטל על אלה שכן משרתים, המדינה תבער.
השאלה הנשאלת היא האם גם הפעם בג"ץ יתערב. ההיסטוריה של בג"ץ וסוגיית גיוס החרדים היא ארוכה. ב-1998 פסק בג"ץ לראשונה שהסדר "תורתו אומנותו" אינו חוקי. בעקבות הפסיקה הזאת קמה ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, צבי טל, שניסחה חוק שהתקבל ביולי 2002. בבסיס החוק עמד העיקרון שלפיו בגיל 22 יקבל כל אברך שנת הכרעה שבה יוכל לבחור האם להמשיך ללמוד או לצאת לעבוד, וזה שיבחר לעבוד יוכל לבחור בין שירות צבאי מקוצר לבין שירות אזרחי של שנה. החוק נכשל לחלוטין מבחינת נתוני הגיוס, ומספר מקבלי הפטור רק הלך וגדל.
כך בפברואר 2012 קבע בג"ץ שחוק טל סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן הכנסת לא תוכל לשוב ולהאריכו. את חוק טל החליף ב-2014 חוק שקד (החוק שהובילה ח"כ איילת שקד), חוק שכלל סנקציות פליליות למשתמטים. סעיף הסנקציות עף מספר החוקים עם כניסתן המחודשת של המפלגות החרדיות לקואליציה. זה היה השלב שבג"ץ שוב נכנס לתמונה ובספטמבר 2017 פסל גם את חוק ההשתמטות הזה. מאז, בעקבות ריבוי מערכות הבחירות וחוסר היציבות הפוליטי, המדינה ביקשה פעם אחר פעם דחיה. מאוגוסט האחרון החוק כבר אינו בתוקף.
בעוד שבוע וחצי יתכנס שוב בג"ץ לדון בשאלת גיוס החרדים. הפעם, כל עוד אין חוק חלופי שמסדיר את אי גיוסם, בג"ץ יעסוק בשאלת אכיפת המצב הקיים, כלומר המצב שבו כל אזרח בן 18 צריך להתגייס לצה"ל לרבות תלמידי ישיבה. כיוון שאיבדנו את תמימותנו, ברור שהממשלה תודיע במהרה לבג"ץ על כוונה לקדם מתווה חקיקתי חדש, זאת מתוך תקווה לקנות זמן, ומתוך הנחה שבג"ץ תמיד יעדיף פתרון חקיקתי על פתרון פסיקתי.
בואו נצא מהנחה שבג"ץ יאפשר פרק זמן מסוים להגיע להסדרה חקיקתית מוסכמת בעניין גיוס חרדים (מה שלא בטוח). לאחר החקיקה תישאל שוב השאלה, האם בג"ץ יהיה נכון להתערב שוב, כמו בעבר, בחקיקה שלא תחייב את החרדים לשאת בנטל כלשהו, או בשירות צבאי או בשירות אזרחי. התשובה לשאלה הזאת מורכבת: מצד אחד, המלחמה בעזה חידדה את תחושת חוסר השוויון בקרב כל חלקי העם; אפילו בליכוד החלו ניצנים קטנטנים של השמעת קול. הקול אמנם חלש ולא משכנע בינתיים, אבל בכל זאת נשמע.
הרמטכ"ל בהצהרה האחרונה שלו לעיתונות דיבר באופן ברור על החשיבות בכך שכל חלקי העם ישאו בנטל. אלה דברים שלא נאמרו עד היום מפי רמטכ"ל כלשהו. לאור זאת ולאור המחאה הגדולה שתקום, ברור שאם בג"ץ ירצה להתערב בחוק לא שוויוני שיסדיר אי גיוס, נראה שפסק הדין יקבל רוח גבית מעמדה רחבה מאוד בציבור. מצד שני, צריך לזכור שהרכב השופטים בבג"ץ 2024 הוא לא הרכב בג"ץ 2017, ובוודאי לא הרכב 1998. הוא משמעותית פחות אקטיביסטי, והוא אחרי שנה טראומטית שבה חווה מתקפה קשה נגדו.
מצד שלישי, הפעם העותרים לא יצטרכו להתאמץ להביא בפני בג"ץ סטטיסטיקות מסובכות ועקומות גיוס, אלא פשוט להמחיש את הנטל באופן הכי כואב שקיים בחברה הישראלית. הטיימינג של פקיעת חוק הגיוס יצא רע מאוד למפלגות החרדיות, אך גם משמעותי מאוד מבחינת בג"ץ. שמרן ככל שיהיה, הרכב השופטים שיוטל עליו להתמודד עם הסוגיה הנפיצה, אין דרך שיוכל להסביר את הפער הבלתי נסבל הזה בין משפחות שלא ישנות בלילה בזמן שיקיריהן ברצועת עזה, לבין משפחות שיקיריהן לא נדרשים לתת תרומה אזרחית כלשהי לחברה שבה הן חיות. זה לא רק דיון ערכי, זה דיון משפטי שעוסק באחד מעקרונות הליבה של חברה דמוקרטית - ערך השוויון.
אז רגע לפני שניכנס לסבב לחימה נוסף בין הרשויות, אולי, רק אולי, יתעשתו לפתע ראשי הקואליציה ובראשם ראש הממשלה, ויבינו שהגיעה העת להפסיק את ההשתמטות, שנמאס כבר מטחינת המוח הסוציולוגית על כך שהחרדים שונים ושצריך להבין וכ"ו, שאין כבר סבלנות לחפירה הזאת בחברה שמשלמת מדי יום מחיר דמים כה גבוה, שאין כל הצדקה מוסרית לפטור הזה. הגיע הרגע שבו הרשויות, המחוקקת והמבצעת, צריכות לקבל הכרעה אמיצה; לא לגלגל אותה שוב לרשות השופטת, ואז שוב להתבכיין על התערבותה.