חטופים - אנשים חפים מפשע שנלקחו באלימות מביתם והם מוחזקים כשבויים ללא שליטה על חירותם על ידי ארגון טרור. כשבוחנים את ההגדרה של המילה חטופים - האם זה הגיוני שנושא זה יהפוך לפוליטי? נושא שנוי במחלוקת? האם זה הגיוני שצדדים של שמאל וימין יראו בהחזרת חטופים סוגיה פוליטית שיש לגביה עמדות שונות? לא להאמין אבל כן. אצלנו זה קרה.
איך יכול להיות שחייהם של אנשים, בני אדם שזכותם לחיים ולהגנה היא זכות בסיסית וטבעית הופכת לסוגיה שאין עליה הסכמה ואין עליה סימן קריאה! איך חטופים היא שאלה שיש לגביה צדדים? משהו בי מסרב לעכל ולהבין. איך גם בנושא שכזה אנחנו לא בהכרח רואים את אותה התמונה? איך בנושא שכזה אנחנו יכולים עוד לכעוס זה על זה? לתקוף זה את זה ועוד חמור מכך, את אלו שיקיריהם נמצאים שם בגיהינום. איך יש מי שכועס עליהם? האם אבדנו לגמרי? האם אין לנו קווים אדומים?
באחת מהרצאותיו, פרופ' יובל נח הררי מדבר על פוליטיזציה וכוח. פוליטיזציה, הוא טוען, זה מהלך, או יותר נכון הכלי של המנהיגים והפוליטיקאים לצבור כוח. כשאתה עושה פוליטיזציה לבעיה או סוגיה אתה מחפש דווקא את אלו שיכולות לעורר זעם אצל האנשים, ואז אתה רותם את האנרגיה הזאת לעצמך כדי להשיג כוח. הרבה מאוד מהבעיות והסוגיות הקשות בישראל, אם לא היו עושים להן פוליטיזציה, הן היו יכולות להיפתר הרבה יותר בקלות. אבל כשלוקחים את הסוגיות הללו והופכים אותן לקרבות קשים של מחנות אידיאולוגיים כבר קשה לאנשים לרדת מעמדתם, או לסגת מהמאבק, וכך בעיה הופכת להיות פרשה.
תחשבו על אלו שעומדים למעלה ורואים אותנו מתגוששים על סוגיה שהם הצליחו לפלג אותנו למחנות בגללה. כל דיון ויכוח וסערה זה בוסט של כוח שעומד אצל מי שיצר אותה. לא רק שהם יצרו את הדרמה ומאבק הכוח הזה, הם גם המחליטים איך הוא ייפתר. הכדורים אצלם והם אלו שמגלגלים אותם באוויר, ורואים איך כל צד מתלהט וחרד לרגע שכדור אחד ייזרק. השליטה ושיכרון הכוח של הפוליטיזציה הוא אנרגיה משכרת. פי-ג'יי אורורק, עיתונאי ,סופר וסטיריקן אמריקאי, אמר באחד מהציטוטים הכי מפורסמים שלו: "לעשות פוליטיזציה זה הניסיון להשיג כוח ויוקרה ללא ערך".
הבעיה שהכי צריכה להדאיג אותנו היא שפוליטיזציה של סוגיות מעניקה פוקוס על ה-כ-ל חוץ מבאמת לפתור את הבעיה. פוליטיזציה משמעותה שאנחנו כבר לא רואים את הסוגיה כבעיה בפני עצמה שצריך למצוא לה פתרון אלא כאירוע שיש לו את הכוח ליצר שליטה.
למה התסכול אתם שואלים את עצמכם - זו דרכו של עולם. כן, אבל לא כשמדברים על חטופים ומלחמה. כשאנחנו מדברים על מלחמה או משבר גדול, אנחנו לא חוששים לרגע מפוליטיזציה. יש איזו הסכמה שקטה, נורמה ערכית-מוסרית שבעתות משבר, מלחמה וסכנה אנחנו מורידים מגננות, כי אנחנו לא מדמיינים שניתן לעשות פוליטיזציה בעת צרה.
כשהבית שלנו עולה באש אנחנו לא עוצרים וחושבים איך אנחנו יכולים לנצל את הרגע לטובתנו האישית ולהשיג מכך יתרון. אבל ההסכמה שבשתיקה הזו דורשת אמון. אנחנו לא יכולים, תוך כדי כיבוי האש ואזעקות השריפה, להתמודד עם החרדה והמחשבה על מי שבינתיים עושה עלינו סיבוב פוליטיקה.
אז ניסינו להתאפק ובואו נאמר את האמת - זה לא צלח. אבל אל תרגישו רע, אנחנו לא לבד. גם הנשיא בוש הואשם שהוא עושה פוליטיזציה במלחמה מול עיראק, ונקרא לסדר במילים הברורות על ידי טום דאשל, חבר המפלגה הדמוקרטית: "הגיע הזמן להפסיק עם ההסברים, לעזוב את הרציונליזציות, להפסיק את הפוליטיזציות, ולעשות מה שעלינו לעשות כאמריקנים: להצהיר, לשפוט, לנהל דיון ולשלוח מסר ברור לסדאם חוסיין כמו שאנחנו יכולים. שאנחנו לא הולכים לסבול את מעשיו".
אפשר לעשות העתק הדבק - ורק להשתמש במילה חמאס.
במציאות של חיינו כאן, נדמה שאין סוגיה שמצליחה לחמוק משיניה של הפוליטיזציה בישראל, ממגיפה עולמית ועד למערכת המשפט. אבל חילוצם של שני חטופים הבוקר בפעולה הרואית של צה"ל עוזר לנו לראות שאפשר גם אחרת. מדובר באחד הרגעים המאושרים במלחמה, שיש רק מעטים כמוהו; וזה גם רגע סמלי. במשך שנים צה"ל נאבק להימלט מהפוליטיזציה, והבוקר הוא הזכיר את זה למי שהפוליטיזציה היא אמנותם. הוא הציב בפניהם מראה, והוכיח: בשאלת החטופים, אין באמת שאלה.
הכותבת היא עמיתה במכון למדיניות העם היהודי, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית פוליטית מהאוניברסיטה העברית