לתדהמתנו, התבשרנו בימים האחרונים שמשרד החינוך החליט "להקל" על תלמידי ישראל, ולפטור אותם מחובת הלמידה של תולדות השואה וההיבחנות בנושא זה, הכל לפי שיקול דעתם של בתי הספר. מאוחר יותר פורסם ששר החינוך עדיין דן בעניין, ובהמשך החליט להשאיר את הפרק כחלק מלימודי החובה. זה הרגע הנכון לברך את מובילי המשרד שהחליטו לשנות את החלטתם לאלתר.
מקבלי ההחלטות בתחום זה מוכרים לי היטב משנותיי הרבות כמנהל בתי ספר תיכוניים בארץ, ואני בטוח שכוונותיהם היו טובות. הנימוק להחלטה, כפי שתואר בפרסומים, הוא הרצון למנוע פגישה ברגשות התלמידים בעודם עוסקים בזוועות הישנות - זמן קצר לאחר שחוו זוועות חדשות.
רווחתם הנפשית של הילדים היא סוגייה שאמורה לעמוד תמיד לנגד עינינו: הן למען שלומם בהווה, הן כתשתית נפשית לתהליך החינוכי והלימודי, הן כנקודת מוצא לרווחה נפשית לאורך כל חייהם. מאידך גיסא אמורים התלמידים, בעיקר הבוגרים יותר מביניהם, להתרגל להתמודד עם קשיים שונים כדי להיות מסוגלים לעשות זאת בכל גיל בעתיד.
אילו מדובר היה בהקלות לילדי העוטף בלבד, אפשר היה בהחלט לקבל זאת. אילו מדובר היה בהנחיה הנמסרת לבתי הספר כי יקפידו לשים לב למצבם הרגשי החריג של תלמידים מסוימים ולטפל בכך ישירות, מה טוב. אולם כאן מדובר על הנחיה גורפת, והמשמעות שונה.
למה לנו לעסוק באסון מלפני 80 שנה, בעוד חווינו אסון "טרי" ב-7 באוקטובר ואילך? הרשות להימנע מהיבחנות מאותתת לבתי הספר כי מוטב שיעניקו לנושא תשומת לב שולית בלבד: בחטיבה העליונה מיועדים עיקר הלימודים הפורמליים להשגתה של תעודת בגרות. השמטתו של נושא מהבחינות הסופיות גוררת צמצום קיצוני בתשומת הלב של המורים והתלמידים כאחד.
האסון שפקד אותנו באוקטובר דומה לשואה במובנים אחדים: גם כאן נרצחו יהודים בהמון רק מפני שיהודים הם, והפשע נעשה בידי ארגון שכולו שנאה. גם כאן ליוו מעשי התעללות את הרצח ההמוני. גם כאן היו היהודים המותקפים חסרי מגן, וכל דקה של חוויה מסוג זה הייתה להם כנצח.
עם זאת, עלינו לבדוק אם ניתן ללמוד מהשואה לקחים המיוחדים לה, כאלה שאי אפשר להפיק מהאירוע האקטואלי. אם נדלג על לימוד סדיר וקפדני של ארועי השואה, נימנע בכך גם מהפקת הלקחים המיועדים לשיפור עתידנו.
רק מן השואה יכולים תלמידינו ללמוד ששונאי ישראל מסוגלים גם לרצוח מיליוני יהודים במבצע רצח אחד, עד להיקף של שליש מהעם כולו, ב-24 ארצות וב-2 יבשות. רק מהשואה אפשר ללמוד שיהודים נרדפים עלולים להיות חסרי מגן כשהם נרדפים ונרצחים לא לאורך שעות אחדות, אלא במשך שנים, מפני שהם מתגוררים בגולה ולא בביתם הלאומי.
רק מהשואה אפשר ללמוד שרודנות קיצונית ורצח עם עלולים לצמוח אפילו מתוך אומה שנחשבה לנזר תרבות המערב ושחייתה שנים אחדות תחת משטר דמוקרטי (אם כי רופף). רק משורדי השואה החיים בינינו ניתן ללמוד על התקווה, על היכולת האנושית לקום מן התופת, מהרצח, מההשמדה ולבנות חיים חדשים, משפחות חדשות ומדינה חדשה.
כולנו מוקירים את מצילי הנפשות ביישובי הדרום, ולכאורה הם מהווים גרסה חדשה של המצילים בתקופת השואה. נזכור גם שהמצילים היהודים והאחרים באותה תקופה ידעו ששום צבא יהודי לא יגיע כדי לסייע בידם. הם פעלו כשגבם אל הקיר, כשהם בודדים בעולם, והיתה זו גבורה שאין למעלה ממנה.
ללא לימוד מסודר ומשמעותי של השואה לא יהיה אפשר לדון ברצינות בסוגיות מפתח אלה. נוסף לכך, בישראל חיים כיום כ-120 אלף ניצולי שואה. סדר העדיפויות החדש עלול לשדר להם מסר: כבר אינכם במרכז תשומת הלב שלנו, וגם זכויותיכם עלולות להידחק לקרן זווית. שמענו אתכם עד לעייפה במשך 80 שנה, ועכשיו הואילו לפנות את מקומכם לאסון החדש. חלה עלינו חובה גדולה להוסיף ולהנחיל את זיכרון אירועי השואה ואת משמעותה למחזורים הנוכחיים של התלמידים ולכל אלה שיבואו אחריהם, גם השנה וגם בדורות הבאים.
הכותב הוא יושב ראש עמך - המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ובדור השני, והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. בעבר ניהל בתי ספר על-יסודיים