וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

את קיבוץ בארי לא צריך לשקם, אלא לשמר. כל ילד ישראלי חייב לראות את השואה שהיתה שם

עודכן לאחרונה: 3.1.2024 / 16:34

במשך עשרות שנים, התבקשנו לא להשוות את השואה לשום דבר, אבל אי אפשר לעמוד מול עיי החורבות בקיבוץ בארי ולא להבין שבצד השני של הגבול יש נאצים מתועבים. את המבנים אפשר להקים מחדש, אבל שורדי טבח 7 באוקטובר לא יוכלו להשתקם במקום שבו עברו את הנורא מכל

בווידאו: 87 ימים אחרי שנלקחו בשבי חמאס חטופים מבארי חזרו לבתים ההרוסים/אורי סלע, אבי רוקח

חישבו לרגע על הספרה 6. עכשיו דמיינו שאחריה מצטרפים שישה אפסים. עצמו את העיניים ותחשבו על המספר המפורש הזה. שישה מיליון. במקום לראות מספרים עגולים ותמימים מסתדרים להם בשורה הנדסית, המוח שלנו נודד אוטומטית למזרח אירופה. לגדר התיל של גטו ורשה, להר האפר של מחנה מיידנק, לארובות של אושוויץ. יש מקומות בעולם שהמספר הזה פשוט נראה כמו מספר גדול. סכום כסף שאפשר לחלום לזכות בו בהגרלת הלוטו המקומית. לישראלי, המספר הזה אומר דבר אחד. אנחנו לא יכולים לדמיין 6,000,000 בלי להצטמרר, בלי לכאוב. זה חקוק לנו לתודעה כמו שהנאצים חקקו לאימהות ולאבות שלנו את המספרים על הזרוע.

המספר הזה הופיע לי בראש לפתע במהלך סיור בקיבוץ בארי. הבתים השרופים של שכונת הזיתים היפה הזכירו לי את הצריפים בבירקנאו. העדויות של אנשי המקום על הטבח הנורא שהיכה בהם ובמשפחותיהם הזכירו לי את "אנשי העדות", ניצולי השואה שמספרים את סיפור ההישרדות האישי שלהם. אבל יותר מהכל היה זה הריח שעומד באוויר. ריח שלא באמת נמצא שם. ארומה שמכשיר מדעי לא יכול לזהות, אבל גם תתרן יכול להריח. צחנה מורטלית. נידוף האינסוף. ריח של תום, ולא במובן התמים של המילה.

בית הרוס בקיבוץ בארי, 1 בינואר 2023. אורי סלע
אסור להשוות? חייבים להשוות. קיבוץ בארי/אורי סלע

אסור להשוות, כך אמרו לנו תמיד. ובצדק. השואה היא אירוע היסטורי חד פעמי. טראומה כל כך גדולה שהיא גזלה מילה מהשפה העברית. זיכרון השואה צרוב לנו כל כך חזק, שאנחנו יכולים כמעט להרגיש את ההשמדה על גופנו. במשך עשרות שנים התבקשנו לא להשוות את השואה לשום דבר, ועמדנו בזה בגבורה. אני מודה, שנים שחשבתי שזה קצת ילדותי. כאילו הקטסטרופה האנושית שלנו מיוחדת. כאילו הטרגדיה היהודית קשה יותר. דווקא השבוע, בסיור בקיבוץ בארי, כשהנשימה ממאנת לעזוב את הגוף כי היא חוששת שלא תוכל לחזור אליו לעולם, הבנתי שבאמת אסור להשוות. ומצד שני, איזו עוד ברירה יש לנו?

חייבים להשוות. לא מטעמי הסברה בינלאומיים. לא כדי להצדיק את הלחימה בעזה. אי אפשר לעמוד מול עיי החורבות שנשארו מהבית הכל כך יפה של משפחת רותם ולא להבין שבצד השני של הגבול יש נאצים. חבורת רוצחים מתועבת שמעוניינת בדם של יהודים. יש להם חלומות על השמדה. אובססיה להתעללות. אם העולם לא רוצה לקחת את הצד שלנו מטעמי פוליטיקלי קורקט מטופשים, שיבושם לו. אנחנו נמשיך לשלוח צוות חילוץ לאזור האסון הבא במערב כרגיל. אפילו לא נגיד "אמרנו לכם". בכל זאת, קצת פאסון.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
בית הרוס בקיבוץ בארי, 1 בינואר 2024. אורי סלע
שקט מקפיא דם. מבנה הרוס בבארי/אורי סלע

שמעתי שם את דניאל וייס, בנם של יהודית ושמוליק שנרצחו על ידי מחבלים ארורים, שר את "ימים של שקט" של להקת לולה. כזה שיר מתוק ואופטימי, שהפך לפתע לשיר שואה. קשה להתעלם מהמילים הנבואיות שכתבה ירדן בר-כוכבא אי שם בסוף המאה הקודמת. "הנה הם באים, ימים של שקט, אחרי הרעש הגדול והנורא. אפשר לנוח קצת על המרפסת, ולאסוף את שברי הסערה". המילים המקוריות מתכתבות עם המבול ותיבת נוח, אבל כמעט שאי אפשר לשמוע אותן היום ולא לחשוב על ה-7 באוקטובר.

"השקט" בשיר מטאפורי, אבל למרות שסביבנו יש דממה, אנחנו עדיין רחוקים משם. הקיבוצים שוממים. היישובים נקיים מאדם. זה לא השקט שאנחנו חפצים בו. זה שקט מקפיא דם. השקט המצמית של קרית שאול ושל טרבלינקה. מדי פעם שומעים הפגזה ארטילרית, או פיצוץ חזק. "זה של צה"ל", אנחנו אומרים בינינו לבין עצמנו. אחרי גיל מסוים כל הישראלים הופכים להיות רוני דניאלים. אנחנו מזהים את צליל השיגור, את פעימת ההפצצה. יודעים מתי זה שלנו, מתי זה שלהם. מתי זה קרוב. מתי זה קרוב מאוד (בעוטף אין "רחוק"). משכנעים את עצמנו שאש יודעת להפריד בין טוב לרע. אף אחד אפילו לא ממצמץ כששומעים בבארי פיצוץ חזק. רק החתולים נבהלים, ומטפסים על העצים השרופים.

בית הרוס בקיבוץ בארי, 1 בינואר 2023. אורי סלע
סיור בעוטף צריך להפוך לחלק מההתבגרות של כל ישראלי. שרידי מבנים בקיבוץ/אורי סלע

זה לא השקט שאנחנו מחכים לו. אנחנו לא זקוקים לדממת מוות, אלא לצלילי החיים. השקט האמיתי יגיע כשרעש הקומביין יחזור לשדות, קרקוש המטבעות ישוב אל הקופה של הכלבו והקולות של משחקי הילדים יעיר את שבילי הקיבוץ. כשהרעש יחזור, נדע שניצחנו. אז נוכל להתחיל לחלום על ימים של שקט.

לא מן הנמנע שהימים האלה בכלל לא יגיעו. זו מחשבה איומה, אבל ריאלית. את הבתים של קיבוץ בארי אפשר לשקם. זה עניין של כסף וזמן. צה"ל עובד כרגע בשביל להחזיר את הביטחון לאזור, אבל גם אם הוא יצליח - שיקום הנפש של האנשים שעברו את השואה של ה-7 באוקטובר יימשך יותר זמן. האם לגיטימי לצפות שהם יעברו את השיקום הזה דווקא במקום בו הם חוו את הנורא מכל? אפשר לצפות מדכאו שיהפוך למרכז לבריאות הנפש? מפלאשוב להפוך לבית הבראה?

השיקום של קיבוץ בארי הוא יעד לאומי טבעי. הוכחה שהעם היהודי יכול על אויביו וכמו שאומר השיר: לא, לא, לא, לא תנצחו אותי, לא תנצחו אותי כל כך מהר. אלא שאת קיבוץ בארי לא צריך לשקם, אלא לשמר. את האסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה צריך להנציח. ילדי תיכון ישראלים מכל הארץ צריכים לבקר בו. לשמוע את סיפורי הניצולים, לראות את הבתים השרופים, לראות את החורים שיצרו הקליעים בדלתות הממ"דים, ולהריח את צחנת המוות שתישאר בקיבוץ היפה הזה כנראה לנצח.

תושבי קיבוץ בארי ששוחררו מהשבי ביקרו לראשונה בקיבוץ. 1 בינואר 2024. אבי רוקח
צחנת המוות תישאר כאן כנראה לנצח. ההרס בבארי/אבי רוקח

סיור בעוטף עזה חייב להפוך להיות חלק מהבגרות של כל ישראלי. כמו המסעות לפולין של תלמידי התיכון. "זכור את אשר עשה לך עמלק" זה לא רק פסוק מהתנ"ך, זו אסטרטגיית חיים בסיסית במזרח התיכון. אנחנו חייבים ללמוד מההיסטוריה, כי אם לא היא תתפוצץ לנו בפרצוף. זה מה שקרה ב-7 באוקטובר. הווה שהתכתב בצורה מפלצתית עם הרגעים הכי אפלים שלנו בעבר.

יגאל אלון אמר כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ה-7 באוקטובר הוכיח כי אנחנו חייבים לדעת את העבר שלנו, בדיוק כמו שאנחנו חייבים להיות עם כדי להבטיח את העתיד. אנחנו לא נוכל לחזור להיות עם לפני שנחזיר את החטופים הביתה. באנדרטה החיה שהיא קיבוץ בארי אפשר להקים את העם הזה מחדש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully