שם: אוהד בן עמי
גיל: 55
יישוב מגורים: בארי
מאיפה נחטף: ביתו בקיבוץ
מתגעגעים אליו: אשתי רז, בנותיו יולי, אלה ונטלי, אחיו קובי ואחייניתו רוני.
השאלה הראשונה שישאל אותו קובי: "מה הרגשת ברגע של התמונה בבוקסר?"
והשאלה של אלה: "אם הוא ידע שאנחנו נלחמות עליו"
מה נביא לו כשיחזור? סביח
מה מחכה לו בבית כשיחזור: התשובה עצובה. הוא חוזר למקום בלי בית. לגלות ש-90% מהמשרד ראיית חשבון שלו נרצחו. זה הדבר הראשון שישאל ויגלה כנראה.
מה התוכניות שלו: הוא התחיל לקחת קורס שחייה מקצועי. ב-24 בדצמבר, ציין את יום הולדתו בשבי. "הוא ואמא תכננו טיול לחו"ל כמו בכל יום הולדת, הם אוהבים לראות את האורות של חג המולד"
מחכים להם בבית: לכל כתבות הפרויקט
שלושה שבועות לפני עצרת 24 השעות ב"כיכר החטופים", אלה בן עמי עוד הייתה בטוחה שההפגנה תתייתר, שאביה אוהד ושאר החטופים יחזרו הביתה בזמן. "אמרתי מה פתאום, אין למה. 100 ימים זאת נקודת ציון שלא דמיינתי", היא אומרת.
עבורה ועבור אחיותיה יולי ונטלי אלה היו מאה ימים של מאבק בלתי פוסק. ריאיונות, טיסות, פגישות. מסביב לשעון, ללא רגע מנוחה. לא הייתה ברירה, הן אומרות. ב-7 באוקטובר המשפחה התפרקה, כשההורים רז ואוהד נחטפו מביתם בבארי בהפרש של דקות. אך כל עוד הם שם - להתפרק לא הייתה אחת האפשרויות.
בשבת השחורה האם התחבאה טוב יותר, מתחת לשמיכה באור כבוי, ונתפסה רק בסיבוב השני של כניסת המחבלים לבית. שתי הבנות הבכורות, יולי ואלה, גרות בבתים משלהן בקיבוץ. הבת הקטנה נטלי הייתה במקרה בנחל עוז. כל אחד הסתגר בביתו. ההבנה שאוהד נחטף הגיעה עם פרסום תמונה זכירה שלו בתחתוני בוקסר, מובל על ידי אנשי חמאס בהריסות. "ב-11:00 ראיתי את התמונה בטלגרם", מספרת אלה, והדוד קובי, אחיו של אוהד, ממהר לשלוף את הטלפון ולהראות במה מדובר.
"זה התחיל מבלבול. כשיצאתי מהממ"ד אחרי 15 שעות ישבתי על הרצפה מחוץ לשער וחשבתי שההורים שלי הולכים להגיע כל רגע. ידעתי שהם חטופים, אבל חשבתי שיחזרו באותו יום", משחזרת אלה. "כל משפחה פונתה למקום אחר. אנחנו היינו בים המלח. היה נראה שזה לא הולך להימשך הרבה זמן, אז חשבנו שאין מה לצאת במעשים גדולים. כשראינו מה קורה עברנו לתל אביב".
"לא הבנו את סדר הגודל", מצטרפת בת דודתן רוני. נטלי מדגישה כי התחושה הייתה ש"הנה, עוד רגע הם חוזרים. לאט לאט השלמנו עם העובדה שהמצב נמשך. אחר כך התחלנו לדבר על ההבנה שרק אימא חוזרת".
ואז הגיעה רז. לאחר 54 ימים, אמן שבה לישראל במסגרת העסקה לשחרור החטופים, בלי אוהד. במהרה התגייסה למאבק להשיבו, עם נאומים והתייצבות קבועה בעצרות ברחבת מוזיאון תל אביב. בשבת האחרונה, לעיני עשרות אלפים בקהל, סיפרה על הקשר בינה לבין בעלה.
"סיפור האהבה שלנו התחיל בשנות ה-90", אמרה. "הכרתי נער פרא יפה תואר. עבדנו יחד במימדיון ואוהד הבין מהרגע הראשון שמדובר במשהו אחר. הוא הציע לי נישואים כל בוקר לצד הקפה. וכל בוקר אני מתעוררת מאוכזבת לגלות שלא אקבל הצעת נישואים. אתה חייב לי כבר מאה". היא האשימה: "ב-7 באוקטובר אף אחד לא ניסה להציל אותנו כשהמחבלים הארורים פרצו לביתנו. הכרתי אותך במימדיון בבוקסר, בשבת השחורה נלקחת בבוקסר. ואני מבטיחה שהדייט הראשון כשתחזור יהיה גם הוא במימדיון בבוקסר".
"נהיה שמח יותר כי היא פה, אבל קשה יותר כי אנחנו מבינות טוב יותר מה קורה עם אבא", הודתה אלה. "אני מפחדת, אימא סיפרה לנו שאבא נורה בכתף בבית. שהוא לא מטופל כמי שצריך. היא אמרה שנגמרו כבר המים לשתייה, ושהיא לא יודעת מה הוא אוכל. אני מפחדת שנפספס את זה ושהוא לא יחזיק מעמד".
"בשלושת הימים הראשונים הייתה אופוריה. לא ישנו לרגע", היא נזכרת. "אחרי שלושה ימים היא אמרה די, לקחה את השלט של אבא והלכה לכיכר. שם נגמרה האופוריה והיא הלכה פתאום לסלב של מאבק החטופים. היא לא ישנה בלילות. כל הזמן חושבת על מי שהשאירה שם. היא ניסתה להבין שהיא פה וזה לא עבד".
"כל כוס מים שהיא לוקחת, היא אומרת בטח לאבא אין עכשיו", מתארת נטלי את 48 הימים שחלפו. לא נעים לה לזרוק אוכל כי היא יודעת שלאבא אין ולשאר החטופים אין". רוני מוסיפה כי "היא לא מצליחה להיות שמחה כשמש מלא אוכל על השולחן".
"קודם היינו משפחה נורמלית וזורקים את האוכל, עכשיו זה אסור. איך אני יכולה לזרוק אוכל כשאכלתי רבע פיתה?", אומרת אלה. "בלילות אנחנו שומעים אותה מסתובבת הרבה. היא לא ישנה. פתאום יושבים כרגיל ועולה לה זיכרון והיא מתנתקת. המדינה מאוד מלווה אותה ואותנו אבל אין זמן. אני חושבת לעצמי, מה אני אלך לפסיכולוגית, כי מה עם אבא".
ואכן, האחיות מעידות כי הן ממעטות לעצור ולחשוב על האסון המתמשך שחוו. "אני לא מתמודדת עם הטראומה שלי. אין לי זמן. ראיתי בקיבוץ אנשים צורחים, מדממים, ואז ראיתי את אחותי הגדולה בוכה, ואמרתי אין מצב צריך להתאפס. מאותו רגע אני לא מתמודדת עם זה", אומרת אלה. "דוחפות את כל הטראומה למטה", מגדירה זאת נטלי. "לוקחות את עצמנו בידיים וממשיכות. אין לנו ברירה".
קובי מתגעגע מאוד לאחיו. "אוהד הוא המוח של המשפחה", הוא מספר. טרום החטיפה, אוהד עבד כרואה חשבון. "כשלא מבינים כלום בדוחות שמקבלים פונים לאוהד. הוא תמיד עוזר לכולם, יודע להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון. הבנות שלי מתות עליו. כל יום הולדת שולח גיפט קארד וברכה. אין מצב שמפספס. הוא חסר לנו מאוד. אנחנו רק שני אחים ויש בינינו שנה וחצי".
הזמן החולף מדאיג את ארבעתם. לא רק בהיבט הפיזי של מחסור באוכל או תרופות, או באלימות. כשהן נשאלות מה הציבור פחות יודע על השהות בשבי, אלה חושבת כמה רגעים ומשיבה בפירוט. "אנשים לא מבינים את הבדידות שקורית שם. את הקושי הנפשי שלא מדובר. אוקיי, יש תנאים לא טובים, זה פיזי. אני לא יודע אם יצליחו להשתקם מהקושי הנפשי. זאת טראומה שנצטרך לטפל בה. אני מוכנה לזה, אבל זה לא קל. אימא חזרה בחוסר אמון מוחלט. בידיעה שאין לה בית. היא חשבה שאין ישראל, שאין לאן לחזור, היא חשבה שאנחנו מתות. היא הייתה בהלם לראות אותנו".