רימו אותך, ריקלין: אהרן ברק הוא לא אויב נתניהו, אלא מגינו

ההחלטה לשגר את השופט אהרן ברק לייצג את ישראל בחבר השופטים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג אינה מובנת מאליה. כל מי שעוקב אחר הטרללת שפקדה את ישראל מאז נחטפה, לא היה נופל מהכסא אם ממשלת הטירוף היתה מחליטה לשגר למשימה הזו מישהי כמו כינרת בראשי, או ללכת על בטוח עם עוה"ד אילן בומבך, או אפילו להשקיע בדמות מופת כמו פרופ' טליה איינהורן. העובדה שנתניהו לא טירפד אלא אף אישר את בחירתו של ברק למשימה מוכיחה שנותרו בו עדיין פיסות בודדות של כשירות ואי אלו הבזקי אחריות מקריים. הרי גם כשנתניהו עצמו נקלע למצוקה וזקוק היה להכשרה דחופה של עיסקת הטיעון עליה כמעט חתם לפני כשנתיים, הוא הזעיק את אותו אהרן ברק. אני זוכר את הימים הארוכים בהם לשכת נתניהו ומי משופרותיו לקו בהלם ואלם קרב כשהתברר שנתניהו היה קרוב לחתימה על ההסכם, וכשהתברר שמי שהוזעק לתפור לו את העיסקה הזו היה מי שסומן כבוגד הגדול ביותר בתולדות העם היהודי, אהרן ברק. זה היה סוג של רגע מכונן בו אפילו מכונת הרעל השתעלה וחירחרה, מבוססת ברעל של עצמה.

בנימין נתניהו יודע את האמת. הוא יודע שבזירה המשפטית הבינלאומית יש לישראל נשק אסטרטגי שובר שוויון אחד בלבד. בעיקר בימים אלה, כשהדחפורים ממשיכים לחמם מנועים סביב מבצר הדמוקרטיה הישראלית. הוא יודע שהשופט אהרן ברק הוא מטובי בניה של הארץ הזו, מליץ היושר העילאי של הדמוקרטיה הישראלית, של מערכת המשפט הישראלית המפוארת, של האינטלקט היהודי והמוסר היהודי והמופת היהודי וכן, גם זכות ההגנה העצמית של המדינה היהודית היחידה בעולם. שהרי בית המשפט העליון היה זה שהכשיר את האמצעים בהם עושה צה"ל שימוש לאורך השנים, מהסיכול הממוקד ועד להוראות הפתיחה באש במרחב הפרימטר בעזה (שאיפשרו לצה"ל של גדי איזנקוט לבלום את "צעדות השיבה" באש שגרמה למאות הרוגים ועשרות אלפי פצועים ברצועה). בית המשפט העליון הוא זה שמאפשר לישראל לתחזק מצב משפטי חסר תקדים ויחיד מסוגו בעולם בו חבל ארץ שלם המאכלס מיליוני בני עם אחר נשלט ע"י מדינה שלא החילה עליו את חוקיה, לא סיפחה אותו, אבל מתנהגת כאילו כן.

מי שהופתע מהמהירות בה נענה השופט ברק, יהודי לא בריא בן 87, לצו-8 שקיבל בסוף השבוע, לא מכיר את האיש ולא מכיר את הרוח. המהירות בה ברק הסתער לתוך המשימה לא שונה מהמהירות בה הסתערו הטייסים ואנשי המ"מ והמילואימניקים וכל שאר פעילי המחאה האדירה ששטפה את הארץ בשנה האחרונה, אל תוך שורות הלוחמים ב-7 באוקטובר. ואם יורשה לי, זה מסוג הפעולות ששיגרו גם את בני גנץ וגבי אשכנזי לתוך ממשלת האחדות הראשונה עם נתניהו, כי ישראל נלחמה בקורונה וזה דחק כל שיקול אחר, ובסיבוב הבא היו אלה בני גנץ וגדי איזנקוט וגדעון סער שהצטרפו, עם כאבי בטן קשים, לממשלת החדלון והחורבן של נתניהו כשפרצה עלינו המלחמה הקשה.

התהליך כבר הפך לכמעט קבוע, כמחזור המים בטבע: מטורללי הימין הקיצוני, מחרחרי השנאה והפלגנות, מפיצי תיאוריות הקונספירציה וגיבורי המלל והמקלדת מסבכים את ישראל בצרה בינלאומית או לאומית כלשהי, תוך שהם בונים על זה שתמיד יבואו הכוחות השפויים, הציוניים, אלה שסומנו כ"אויבים מבית" כדי לחלץ אותה ברגע האחרון. הנה כך בדיוק קמה ממשלת החורבן לפני שנה בדיוק, כעבור 4 ימים הכריזה על הפיכה משטרית, התעלמה מהכתובות והנורות והאזהרות וגררה את ישראל לכאוס מסוכן שנמשך חודשים ארוכים. במהלכו, היא גם התעלמה מאזהרות מפורשות של כל גופי הבטחון והמודיעין על כי אויבינו חוזים במחזה ומבינים שנחלשנו, הם עלולים לנצל אותו כדי להפתיע אותנו. גם ימים ספורים לפני האסון, עוד הרגיע נתניהו את שופרותיו והודיע להם שאין באזהרות הללו ממש ויש בהן "הפרזה".

אכן, הפרזנו. עכשיו מנסים לאסוף את השברים ומי שחשים לעזרה הם כל אלה שמחו, שהזהירו, שהתריאו, שניסו להציל את המולדת, תרתי משמע. מי סיבך אותנו בתביעה המיותרת הזו של דרום אפריקה בהאג? אנחנו. פרץ הפטפטת והקשקשת והרהב האופייני כל כך לסגנון העבודה של הימין הקיצוני הוא זה שמצוטט לאורכה ורוחבה של התלונה שהוגשה נגדנו. במקום לעשות את העבודה, עסקנו בהפללה עצמית. במקום להפיל את חמאס, הפלנו את עצמנו. מאייל גולן ועד בנימין נתניהו, מנסים ואטורי עד יואב גלנט, כולם התחרו בכולם על עוצמת הדציבלים של ההבטחות לאבד, להשמיד, לחסל, לשטח, לכסח, לא להשאיר אבן על אבן ולא להכניס אף טיפה של מים, סולר, חשמל וכן הלאה.
האתנחתה הקומית היא שבמקביל לכל איומי הסרק הללו, הממשלה הנוכחית מפציצה את סינוואר במאות מיכליות סולר ביום, מאות משאיות של אספקה נדרשת, ממזון ומים ועד תרופות וכל מה שצריך כדי לאפשר לחמאס להמשיך את המלחמה. מדברים ימין קיצוני, עושים שמאל קיצוני ובמקביל ממשיכים לגדף את כולם: מהשמאלנים ועד אחרוני הערבים בג'באליה.

ובכן, בסוף זה מתפוצץ. ואז נקלעים לפאניקה, זועקים לעזרה, מתפללים שהציבור ישכח מה שסיפרו לו עד עכשיו ואגמי הדם ישקעו ויתאדו כאילו לא היו מעולם. וכן, אז תמיד יגיע השכפ"ץ הקרמי שמגן על המדינה הזו, הפעם מדובר בשופט אהרן ברק, מי שנתפס בעולם כאייקון של המשפט הישראלי העצמאי, הדמוקרטי, הגאה והמנומק. וברק מגיע.

לא קל היה להביט אתמול בתהליך ההתמוססות, המלטדאון, של שופרות נתניהו. הכל קרה בשידור חי. מסכן שמעון ריקלין, הוא כמעט פרץ בבכי מול מצלמות ערוץ 14, מפלבל בעיניו, מנופף בידיו, מתבלבל במסריו. מאיפה בא לו פתאום הברק הזה? הרי עד לפני חצי דקה הסבירו לו שמדובר בעוכר ישראל, במי שהרס את הציונות ובמי שכל חייו רדף את נתניהו. לאסונו, ריקלין אפילו אמר את זה, בזו הלשון: "מה קורה פה, זה היריב הגדול שהכי ניסה להפיל את נתניהו!"

כן, ריקלין? מתי ניסה אהרן ברק להפיל את נתניהו? תשובה: אף פעם. היתה ביניהם ברית ארוכת ימים. נתניהו היה גדול מגני בית המשפט העליון לאורך כל הקריירה שלו. הוא גם התגאה בזה, עד שהתברר שיש נגדו כתבי אישום. ברק לא נלחם בו, לא הפיל אותו, אלא להיפך: כשנתניהו נקלע לצרה, ברק חש לעזרתו וניסה להכשיר את הלבבות לטובת עסקת הטיעון שלו.

רימו אותך, ריקלין. עבדו עליך בעיניים. "אני מרגיש שקורה כאן משהו שאני לא מבין. משהו באף שואל מה קורה פה, מה קורה פה", זעק ריקלין.

התשובה: מה שקורה פה זה ששוב רימו אותך. ומה שאתה מריח באף, זו ריחה של ביצה סרוחה שמרוחה לך על הפרצוף, אל מול פני האומה.