הכי קשה היה לראות את גדי איזנקוט בוכה. גדי איזנקוט לא אמור לבכות. בימים הכי קשים, הוא לא בכה. במלחמת לבנון השניה, מלחמה שלא מעט בכו בה, הוא לא בכה. להיפך, הוא היה אופטימי וחשב שהמצב לא כזה גרוע (וצדק). ועכשיו, פתאום, גדי איזנקוט בכה. ועוד איך בכה. כי אב לא אמור לקבור את בן הזקונים שלו.
זו הייתה לוויה קשה, גם יחסית ללוויות קשות. גל מאיר איזנקוט היה ילד קסום. חבריו ואחיו סיפרו עליו וגרמו לכולנו להתאהב בו, בדיעבד. הוא היה הבן הצעיר מתוך 5 (שני בנים ושלוש בנות) והיו לו לא מעט תכונות שלאביו אין: סוער, מצחיק, מרדן, מגזימן (לדברי אחד החברים), בודק גבולות, מנפץ קלישאות. אבל הוא היה גם חרוץ, שאפתן, מוכשר ומצטיין. וזה כן מזכיר את אבא שלו, שבכל פעם ששמע את מטיפי השסע מדברים על הקיפוח ועל ישראל הראשונה והשניה, היה עונה במשפט אחד: "אל תתבכיין, תצטיין".
הם עלו וסיפרו עליו, בזה אחר זה, ודמותו של האיש הצעיר הזה הלכה והתבהרה מולנו במלוא תפארתה, דווקא ביום בו הובא למנוחות. רותם, האחות, פירקה את הקהל בבכי, בני גנץ היה מרגש מאוד, שלמה ארצי היה שלמה ארצי ואז עלה האבא, הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל, ופשוט התפרק שם מול כולם. וזה היה מאוד קשה.
ואני נזכרתי בשיחות שהיו לנו בשנה האחרונה. שיחות שלשם שינוי, הוא יזם. ותבינו, גדי איזנקוט לא נהג ליזום שיחות עם עיתונאים. הוא ראה בזה רע הכרחי. סבל בלתי נמנע. תשלום חוב לחברה ולדמוקרטיה. אבל בשנה האחרונה הוא היה מודאג. הוא היה מבוהל. הוא, שאף פעם לא היה אלרמיסט ותמיד הפיץ רוגע, שיקול דעת וקור רוח, הפך לנביא זעם, למטיף בשער, למי שמשוכנע שעומדת לפרוץ כאן מלחמה שתהפוך לאפוקליפסה.
ומשפט אחד הוא אמר לי פעמים רבות, בכל אחת מהשיחות הללו: "אנחנו נשלם מחיר יקר", אמר וחזר, ואמר וחזר, "אנחנו נשלם מחיר שטרם שילמנו כמותו". הוא עוד לא ידע על המחיר שהוא עצמו ישלם. אכן, מחיר שטרם שולם כמותו.
הבטתי בקהל. היו שם אלפי שנות שירות ביטחון. אלופים זקנים, אלופים צעירים, רמטכ"לים (זיהיתי את חלוץ וכוכבי, וכמובן גנץ), סגני רמטכ"לים, בכירי מוסד ושב"כ. היו שם קרובי משפחה (חלק מבני משפחתו של איזנקוט דתיים, הוא גדל בבית דתי), אין ספור חברים, קולגות, מעריצים, מכרים, ישראלים. זו לא הייתה ישראל הראשונה, וגם לא השניה. זו היתה ישראל היפה, של כולנו.
והיו גם פוליטיקאים. יריב לוין ודודי אמסלם, למשל. אחד הוא אדריכל ההרס והסכנה ממנה התריע איזנקוט בכל נאומיו, מסמכיו, מכתביו וזעקותיו בשנה האחרונה. השני הוא המשסה הגדול של אח באחיו בארץ הזו. אבי "נאום הרולקסים" המפורסם. מי ששנאתו אומנותו. מלוין אין לי ציפיות. יש לו אינטילגנציה רגשית של די-9. הבטתי באמסלם, מפלס דרך לעבר הקבר הטרי. שאלתי את עצמי אם יש לו בושה בגוף. איך הוא מעז. אבל הוא העז. הם כולם העזו להרים יד על המדינה הזו. ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר.
נזכרתי בלוויה של גיבור ישראל בראל חדריה שמואלי. אוגוסט 2021. ממשלת בנט-לפיד. נזכרתי בשליחיו של המסית הראשי מגיעים ללוויה ומנסים לשסות את הלוחמים בקציניהם. נזכרתי באורלי לב מוקלטת, אומרת להם "עכשיו תצעקו בנט בוגד". נזכרתי מה קרה כאן באותם ימים קרובים-רחוקים. הבטתי באמסלם, ביריב לוין, באיתמר בן גביר (שהגיע באיחור גדול, בלי גרם אחד של בושה בכל הגוף), בשלמה קרעי, במירי רגב, בכל אלה שכיבדו את משפחת איזנקוט והגיעו ללוויה. הבטתי בקהל מסביב. רובו המכריע הביט בהם בתיעוב, אבל אף אחד לא אמר מילה. גם לא לחישה. רק ציוץ הציפורים נשמע סביב. ציוץ הציפורים והבכי.
אחר כך, אחרי שהדמעות יבשו, נחתה ידיעה נוספת. מאור מאיר כהן, אחיינו של גדי איזנקוט (ובן דודתו של גל), נפל אף הוא בעזה. מאור היה בנה של שרון איזנקוט, אחותו למחצה של גדי. שניהם קרויים על שם אותו סבא שעלה ממרוקו, מאיר איזנקוט. התנחמתי בעובדה שמאיר כבר לא בחיים ולא צריך להתאבל על שני נכדיו שמתו באותו יום, באותו מקום, מאותה סיבה: הצורך של היהודים להמשיך להילחם על ריבונותם, על חייהם ועל נפשם מול אויביהם.
דמו של גל מאיר איזנקוט לא סמוק מדמם של כל נופלי ונרצחי המדינה. כל אחת ואחד מהם עולם ומלואו, בנותינו ובנינו שמחרפים את נפשם למען המדינה הזו. הדור הזה, כצפוי, לא פחות טוב מהדורות הקודמים. הבעיה היחידה היא ההנהגה. הגיע הזמן שתהיה כאן מנהיגות שראויה לארץ הנפלאה הזאת. תהא זו צוואתו של גל. תהא זו צוואתם של כל הנופלים.