בדיוק לפני שנה, בערב של 29 בדצמבר, ממשלת ישראל ה-37 התקבצה בחגיגיות לצילום הרשמי המסורתי בבית הנשיא. השרים החדשים, שזה עתה הושבעו, צעדו בהתרגשות על השטיח האדום, והסתדרו בשלוש שורות בהמתנה לראש הממשלה והנשיא, שנכנסו, כמובן, באיחור אופנתי. "פעם שישית גלידה", התרברב בנימין נתניהו לעיני המצלמות עם חיוך שאי אפשר להמציא. אחרי חמש מערכות בחירות וכמעט חודשיים של משא ומתן קואליציוני מפרך ומייגע, הוא הגיע למנוחה ולנחלה, עם הקואליציה הדתית, הימנית, והקיצונית ביותר אי פעם שמקיפה אותו בפורטרט הקבוצתי. זה היה הרגע הממלכתי הראשון, וגם האחרון, של ממשלת נתניהו השישית.
מאז, חלפה שנה, עיקר עיסוקה של הממשלה, בשגרה ובמלחמה, הוא בלפרק ולהחליש את כל מה שמאחד, מחבר, מחסן ומגן על מדינת ישראל. פחות משבוע אחרי המעמד החגיגי בבית הנשיא, שר המשפטים יריב לוין השיק את הרפורמה/המהפכה המשפטית, שחוללה את מלחמת השבטים הקשה ביותר בתולדות החברה הישראלית. בה בעת, במשרד האוצר התיישב בצלאל סמוטריץ' והחל להתעלל בכלכלה הישראלית, עם חגיגת תקציבים סקטוריאליים מנופחים לחרדים ולמתנחלים - על חשבון החינוך הממלכתי ומנועי הצמיחה של המשק.
במקביל, איתמר בן גביר, עם התואר המפוצץ של שר לביטחון לאומי, הקדיש את רוב מרצו לפוליטיזציה של המשטרה והתעמרות באסירים ביטחוניים ומפגינים. ומסביבם עוד עשרות שרים וח"כים שמשתלחים ביועמ"שית, שופטים, צה"ל, שב"כ, טייסים, מילואמניקים, וכל מי שרק אפשר כתחביב שבועי. ועל כולם ניצח ראש ממשלה אחד, המשסע הראשי, שממבצר החסינות שלו העניק לשונאים ולקיצוניים יד חופשית לפרק לרסיסים את החברה הישראלית. כך, משבוע לשבוע, הלכו וגברו המחאות, התחינות, האזהרות וההתרעות על הנזק הרב זירתי - הפנימי, הכלכלי, המדיני, וכן, גם הביטחוני, אבל ממשלת הימין על מלא, והעומד בראשה, דהרו קדימה, לעבר אסון לאומי. וגם הטבח ב-7 באוקטובר, כך מסתמן, לא גרם להם לשנות את דרכם.
קו ישיר מחבר בין בית המשפט העליון לבין הבור הביטחוני בקריה, שם הרמטכ"ל וראש השב"כ סופגים מדי שבוע מתקפות פרועות בדיוני הקבינט המדיני-ביטחוני, גם בימי מלחמה, ושר הביטחון יואב גלנט פוטר רק כי התריע על חומרת המצב. אותו קו עובר דרך משרדי היועמ"שית, נגיד בנק ישראל, אגף התקציבים באוצר, מנהלת רשות החברות הממשלתיות והרשות למעמד האישה, ראשי ההייטק הישראלי והכלכלנים הבכירים במשק, התקשורת החופשית, ועוד ועוד. ממשלת נתניהו השישית מתמחה בעיקר בלהיות נגד, והקדישה את שנתה הראשונה לליבוי מלחמות עם אויבים מדומיינים מבית, במקום להתגונן מפני אלה שבחוץ, שבאמת רוצים בהשמדתה. ואפילו בעיצומה של מלחמת עזה הנוראה, הם לא מניחים את חרבותיהם הפנימיים.
לוין מכריז על המהפכה המשפטית
מאז 7 באוקטובר, ראש הממשלה ובכירי הקואליציה שלו מדברים הרבה על אחדות והתלכדות, ובחסות הפטריוטיזם של המחנה הממלכתי קיבלו גם מעטפת לגיטימציה רחבה לשעת המשבר והחירום הלאומי. לנוכחות של בני גנץ, ובעיקר של גדי איזנקוט, בקבינט המלחמה, יש חשיבות אסטרטגית מכרעת שעוד ידובר בה בדברי הימים, אבל נתניהו ושותפיו, מהרגע הראשון, פועלים רק להחליש אותה ועושים את מה שהם עושים הכי טוב: לעבוד נגד.
בעוד השופרות הביביסטיים פצחו בקמפיין נגד גנץ שיקים מדינה פלסטינית בעזה, סמוטריץ' התעלם מהפצרותיו לשנות את סדרי העדיפויות ודרישותיו לקצץ בכספים הקואליציוניים המנופחים, ועכשיו - בן גביר מצפצף על ההסכם הקואליציוני שהאריך את כל המינויים הביטחוניים הבכירים לתקופת המלחמה והודיע שהוא מפטר את נציבת שב"ס. הכלל די פשוט: בכל צומת פוליטי שבו נתניהו נדרש להכריע בין הממלכתיים והקיצוניים, מבצר ה-64 תמיד ינצח. אבל כל צומת כזה גם מקצר את הסבלנות של גנץ, ומקרבת את קיצו של ההסדר ביניהם, במקביל ובכפוף להתקדמות המלחמה.
עם או בלי המיגונית הממלכתית של גנץ, יותר מחודשיים וחצי אחרי פרוץ המלחמה, כבר ברור שממשלת הימין על מלא לא שינתה דבר בקוד ההפעלה הבסיסי שלה: נגד. מכונת הרעל הביביסטית פועלת מהיום הראשון במאמץ להדביק את המחדל והקונספציה לצמרת הביטחונית, לפלג ולפצל בין משפחות חטופים והורים שכולים, להכפיש את ההתגייסות וההתנדבות המרשימה של "אחים לנשק" ולטנף על בני גנץ, בעודו יושב בקבינט המלחמה.
דודי אמסלם כבר סימן מחדש את השמאל הבולשביקי, טלי גוטליב משתוללת על דובר צה"ל, סמוטריץ' נאבק בצמרת האוצר, וגם המלחמה בבית המשפט העליון התחדשה השבוע אחרי הפוגה קצרה; ההדלפה לעמית סגל של פסק הדין הצפוי נגד עילת הסבירות העירה מרבצם את אדריכלי המהפכה, יריב לוין ושמחה רוטמן, לשגר לשופטים איומים מנומסים שלא יתערבו ויגרמו לקרע בעם.
ומעל כולם, כמו אז, גם עכשיו, מנצח ראש הממשלה, שמשמר בכל מחיר את מבצר החסינות הקיצוני שלו ליום שאחרי המלחמה, בדיוק כמו לפני שנה, על חשבון האינטרס הלאומי והממלכתי. אבל חורבנה של עוטף עזה ב-7 באוקטובר, על יותר מ-1,200 נרצחיו ו-240 חטופיו, יירשם לדיראון עולם על שמו ועל שם ממשלתו השישית, ומעניק לה ביושר, כבר אחרי שנה, את התואר המפוקפק של הממשלה הגרועה בתולדות ישראל.