העולם פושט צורה ולובש צורה. יש שיטענו שהוא ממשיך להשתנות ללא הרף. יש שיגידו שהוא מזמן נפל על הראש. העולם הזה שלנו נראה מוזר במיוחד כשצופים בו דרך חריץ בגדר של בית העלמין הצבאי ברעננה. דרך הסדק אפשר לראות אלפי זרים בוכים על ילד יפה בן 26 שנפל במלחמה. אלפים שלא הכירו אותו, אבל מרגישים כאילו איבדו אח. מוזר כל כך, וטבעי כל כך לכל מי שגדל פה.
מקום קטן ניתן לבית העלמין ברעננה כשהוא הוקם בשנת 1928. לאט לאט הוא התחיל להתמלא בקברים של לוחמי המחתרות המקומיים, כמו גם של החלוצים שהתיישבו במקום. בקצה הדרומי של בית העלמין הוקמה חלקה לקבורת ילדים. בצמוד, הוקמה החלקה הצבאית. בין לבין, לבקשת הורי הנופלים, הוקמה חלקה להורים שכולים.
כל האזורים האלה - ילדים, חיילים והורים - התמלאו באלפי אנשים שהגיעו ללוות את סרן (מיל') שאול גרינגליק בדרכו האחרונה, לאחר שנפל בעזה אתמול. המשטרה חסמה את הצירים שהובילו לבית הקברות, ואלפי ישראלים יפים מכל הצבעים והמינים, חמושים בדגלי ישראל, הגיעו כדי להביע כבוד למשפחתו.
לחץ אדיר הופעל על הכניסה לבית העלמין. אנשים התעקשו להיכנס, קפצו מעל גדרות ונעמדו על קברים אחרים כדי לנסות ולהשתתף במסע ההלוויה הקצר. חייזר שהיה נוחת ברחוב באותו רגע היה חושב שמדובר בהופעה של טיילור סוויפט או במשחק כדורגל חשוב. אבל לא. זו הייתה התמונה הכי ישראלית שיש. אנשים נדחפים וחותכים בתור כדי לתפוס מקום טוב בהלוויה של אדם שלא הכירו. איך אפשר שלא לאהוב את העם הזה?
את שאולי פגשתי במקרה, לפני חודש וחצי, במחנה הפליטים שאטי ברצועת עזה. שנינו היינו עם קסדה, כמנהג המקום, ולכן לא ידעתי שהוא קירח, והוא לא ידע שגם אני. צילמתי חלק מהחיילים שלו בצוות, ששלחו ד"שים למשפחות שלהם. שאלתי אותו אם הוא רוצה להצטלם, אבל הוא נראה נבוך. "הוא יודע רק לשיר", אמר חבר. ביקשתי ממנו לשיר משהו והוא רק מלמל למצלמה: "אוהבים אתכם".
ואז הוא נעמד עם חבר אחר וסימן יחד איתו "לב" למצלמה. התמונה נכנסה לכתבה שפורסמה פה באתר, אבל הפנים של שאולי טושטשו, לבקשת דובר צה"ל. היום כבר אפשר להראות את התמונה היפה הזאת. את המתים, כך מתברר, כבר לא צריך לטשטש.
בהמשך דיברנו. הוא שאל שאלות על הבית. על האחדות בעם. זה באמת סיקרן אותו. אני רציתי לשמוע עוד עליו אבל הוא דווקא התעניין בי. סיפרתי לו שאני כותב בשגרה על תרבות, והעיניים שלו נפתחו. הוא סיפר לי שהוא חוטא במוזיקה. מתברר ששנינו אוהבים את חנן בן ארי, כל אחד בדרך אחרת.
לבסוף, אחרי שהצליח להתגבר על איזה מחסום פנימי, הוא לקח את הטלפון שלי והוסיף לאנשי הקשר שלי את השם "אמא של שאולי" וביקש שאדבר איתה ואספר לה שהוא בסדר. שאלתי אותו אם אין לה שם, והוא אמר "עזוב. הכי טוב 'אמא של שאולי', ככה יהיה לך הכי קל לזכור". צודק, "אמא" לא שוכחים.
באותו ערב החברים של שאולי החזירו אותי לציוויליזציה. מיהרתי לרדת עם הכלב הנאמן שלי, ובמהלך הטיול שלחתי לכל המשפחות את הסרטונים שהילדים צילמו לי. התגובות היו מרגשות, ובעיקר זאת של אמא של שאולי. "בעז"ה כשהוא ייצא מוזמן לעשות עלינו כתבה", היא כתבה והוסיפה אימוג'י של קריצה, "אנחנו משפחה מוזיקלית, והוא היה צריך להתחיל עם העונה של הכוכב הבא".
שאולי טעה בדבר אחד. הייתי זוכר את השם של אמא שלו, שחולקת שם עם בתי הקטנה. הוא לא ידע את זה, וגם אני לא ידעתי את זה עד ששמעתי את האמא המרשימה הזאת מספידה את בנה על קברו הטרי. "לך ילד אהוב שלי, לך מלאך שלי, לך לתפקיד הבא שלך - לשמור עלינו מלמעלה", ספדה רותי גרינגליק. את קולה שמעתי דרך רמקולים. לא יכולתי לראות את פניה בגלל המרחק הגדול מהקבר. זה לא הפך את זה לפחות כואב.
יוחאי, בן דודו של שאולי, ספד לו בפייסבוק וכתב כי "אלוהים לא לוקח את הטובים ביותר - הם נותנים". אמו דיברה על החוזק שנותנת האמונה בימים קשים כאלה. אני לא יכול להתווכח עם מה שנותן עוצמות לאמא שכולה, אבל האמת היא שאפילו לא צריך להאמין בכוח עליון בשביל להבין שהטובים ביותר מקריבים את עצמם במלחמה הזאת, כמו בכל מלחמה. אלה שמסתערים ראשונים, אלה שמתנדבים ראשונים. יפי הבלורית והתואר, והטוהר.
זאת לא קלישאה. אלה טובי בנינו שנקברים באדמה. 500 חיילי צה"ל נפלו כבר מתחילת המלחמה. חלקם היו ימין, חלקם היו שמאל. לחלקם לא היה אכפת. חלקם עם כיפות, חלקם אתאיסטים גמורים. כולם יצאו לאותה מלחמה, כדי להילחם בשביל אותה מדינה, ובשביל אותן משפחות. כולנו רקמה אנושית אחת חיה. זו לא סיסמה נבובה של קופירייטרים ציניים ולא מערכון שנון ב"ארץ נהדרת", זו המציאות. קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה, וחייבים לשמוע את הזעקה הזאת.
בדרך הארוכה מבית העלמין אל הכביש הראשי שמעתי את "עטלף עיוור" של חנן בן ארי, הפעם בביצוע של שאולי, שביצע אותו באודישנים של "הכוכב הבא". ספק אם אי פעם אחזור לשמוע את הגרסה של חנן. מתברר כי הבחירה בשיר לא הייתה מקרית. אביו של שאולי סיפר על הקבר ששאולי סבל מפגם גנטי שהפך אותו לעיוור בחשיכה. הוא לא הצהיר על הפגם המולד לצבא, כדי לנסות להגיע לתפקידים הכי משמעותיים, הכי קרביים. הוא רצה לשרת. "לא בגלל שהוא אהב את הצבא ובטח שלא את המלחמה", הדגישה אמו, "אלא בגלל שאהב את החיים".
"תן לי ת'כח, למצוא בי אומץ, לראות סימן", זועק שאולי שם בגשר המוזיקלי אל אלוהיו. אמו אמרה שאלוהים לקח אותו כי הוא רצה אותו לידו, והיא לא יכולה להאשים אותו. אביו הזכיר את מה שהם עומדים לפספס: הופעות בקיסריה, וכלה מדהימה, שהם כבר לא יזכו להכיר. הקול שלו נשבר. אלפים שלא הכירו אותו בכו יחד איתו.
נהג המונית שהחזיר אותי הביתה התרגז על איזה פקק, כדרכם של נהגי מוניות, ואמר שהוא לא ירוויח כלום על הנסיעה בגלל מחירי הדלק, והוסיף קללה עסיסית על המדינה בה כולנו חיים. אמרתי לו שכרגע חזרתי מהלוויה של ילד בן 26 שנפל כדי שנוכל לקלל את המדינה הזאת ולהתרגז על מחירי הדלק. הוא שתק לרגע. גם אני שתקתי. זה ניקה ממני את העצב, וכשנגמר האוויר, אפשר היה לבכות לבד ברכב.