הדבר הראשון שרואים בכניסה לצפון רצועת עזה זה חול. זה גם הדבר השני והשלישי שרואים. חול חמוץ. צורב. מעיק. ככל שאתה מעמיק בכניסה, ומגיע עד לעיר עזה עצמה, אתה נכנס עמוק אל תוך ענן של גרגרי אבק. התחושה אפוקליפטית כמעט. העיר עזה, שיש עדויות שחיו בה בני אדם בצורה רציפה יותר מ-3,000 שנה, ננטשה. אין פה שום דבר. ימין ושמאל, רק חול וחולירע.
אני נכנס לעזה עם כוחות של חטיבת הנח"ל דרך זיקים. בפרצה בגדר הגבול, אין עמדה לחיתום דרכון או דיוטי פרי, אבל את הרגע שבו עוברים פיזית ממדינת ישראל לגיהנום עזה אפשר להרגיש בכל אחד מהחושים. עד שלא נסעתי על האמר צבאי בתוך מחנה פליטים נטוש, לא ידעתי שאפשר לטעום טרור באוויר, ואפשר להריח את צחנת השנאה גם מאנשים שכבר לא נמצאים שם.
הנסיעה בדרך אל-ראשיד, כביש החוף של עזה, מבהירה את עומק החורבן שחמאס הטיל על העיר הזאת. הים כחול ויפה בדיוק כמו באשקלון או ניצנים, אבל מהטיילת היפה של אל-ראשיד (מילולית "הצודק", אחד משמותיו של אללה לפי האיסלאם) נותר רק ציר חולי למעבר כלים כבדים, והריסות של מבנים שנחרבו. פה ושם אפשר לזהות שלט מבית קפה שהבטיח את הנוף הכי יפה לים, אולם אירועים עם ציור של חתן וכלה וכמובן את שאריות הלונה פארק, שהפך לבית של משגרי טילים ומחבלים במקום לארח ילדים שמחים. העיר עזה משלמת בימים אלה על החטאים של חמאס, צה"ל הוא רק המוציא לפועל.
המלחמה הנוכחית החזירה את רצועת החוף היפה הזאת קצת יותר ממאה שנה אחורה, לתקופה שהייתה פשוט גבעת חול בתולית. בשנת 1911 הגיעה לפה משלחת של "המשרד הארצישראלי", כדי לבחון הקמה של שכונה יהודית במקום, בדומה ל"אחוזת בית" במרכז ישראל, שהפכה לימים לתל אביב. כמה עשורים קודם לכן הגיעו לאזור יוסף פיינברג וזלמן לבונטין, שהתלבטו אם לרכוש את האדמות מהשייח'ים המקומיים. לבסוף הם החליטו להקים את ראשון לציון במקום.
גם הבריטים, שאיבדו מאות חיילים (שקבורים באדמת הרצועה עד היום) בקרבות בעזה במלחמת העולם הראשונה, ניסו לשדל את המוסדות היהודיים להתיישב ברצועת החוף של עזה. בעיתון "דבר" פורסם כי מומחים מטעם קק"ל סיירו באזור בשנת 1925, ולבסוף סירבו להצעה כי "הקרקעות הראויות לעיבוד תפוסות, והשטח שאינו תפוס אינו אלא דיונות של חול".
מאה שנה אחרי, ועזה חזרה להיות דיונות של חול. קשה שלא לחשוב מה היה קורה אם ליד הים היפה הזה היו מתיישבים אנשים חפצי חיים במקום ארגוני טרור רצחניים. מה היה קורה אם היו מנתבים את המיליארדים שזרמו לרצועה מהעולם במהלך השנים לצורך טיפוח הרצועה ותושביה. כמה דם אפשר היה לחסוך. כמה כאב.
"רוצים שיידעו שאנחנו עושים את העבודה כמו שצריך"
עזה מלאה בחיילי צה"ל. טנקים ונגמ"שים יוצרים פקקים שמזכירים את נתיבי איילון בשעות העומס. נראה שבכל בית מופצץ אפשר למצוא חייל שיושב במרפסת רעועה ונהנה מהבריזה. כוחות של חטיבת הנח"ל מלווים אותי ומאבטחים אותי בכל רגע נתון בתוך הרצועה, והדריכות שלהם הולכת והופכת אינטנסיבית יותר כשאנחנו נכנסים למחנה הפליטים שאטי, שנכבש על ידי צה"ל סופית שלשום.
יחד עם הכוחות שמלווים אותי נמצא מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יאיר צוקרמן. ככה זה, המפקדים בצה"ל מובילים את הכוחות - בעוד אצל חמאס המפקדים הם הראשונים להימלט מהמערכה. תזכורת כואבת לכך קיבלנו כבר ב-7 באוקטובר, אז נהרג המפקד הקודם של החטיבה, אל"מ יהונתן שטיינברג, לאחר היתקלות עם מחבלים בכרם שלום. צוקרמן נאלץ להתמודד עם כניסה מהירה לתפקיד, גיוס מילואים חסר תקדים, כניסה אינטנסיבית לאימונים ובעיקר: הכנה מנטלית של הכוחות למערכה שלא נראתה פה לפחות 50 שנה. כמה שעות עם הלוחמים בשאטי הוכיחו שלמרות הגעגועים העזים הביתה - הרוח הצה"לית מעולם לא הייתה חזקה יותר.
כשברקע התגייסות אזרחית עצומה למען הלוחמים, אני מנסה לברר מהחיילים אם עדיין חסר להם משהו. התשובה אצל כולם זהה: מידע. אין להם מושג מה קורה בארץ. לחלקם לקחו את הטלפון ב-8 באוקטובר, ומאז הם לא היו בבית, ואפילו לא שמעו ממנו. עצרו רגע כדי לעשות את החשבון. 40 יום בלי לדבר עם אמא.
ש' ממודיעין שואל אותי על תוצאת המשחקים של בית"ר ירושלים, ומופתע לגלות שליגת הכדורגל לא התחדשה מאז פרוץ המלחמה. א' מעמק חפר מתעניין אם היחס לקיבוצים השתנה בעקבות הטבח בעוטף עזה. כולם שואלים על החזית הצפונית, על המצב הכלכלי ונקרעים מצחוק כשאני מספר להם שהתימנים משגרים טילים לעבר אילת. ש' מרמת השרון שואל אם ביבי התפטר. אני שואל אותו אם באמת יכול להיות מצב שראש הממשלה מתפטר והם לא יידעו מזה. "כלום", הוא מסביר לי. "אנחנו מנותקים לגמרי. האמת היא שאת רוב החיילים פה זה גם באמת לא מעניין. אנחנו בעיקר רוצים שבבית יידעו שאנחנו עושים את העבודה פה כמו שצריך".
החיילים מתגוררים זמנית באחד המבנים היחידים במחנה הפליטים שלא נהרס. הם מותשים מימי קרבות קשוחים, אבל האווירה טובה ונינוחה, למרות שצלילי הפגזים לא פוסקים לרגע מסביב. בשעה 14:01, החיילים לפתע מפנים את מבטם לשמיים, וכולנו צופים ברקטות שנורות לכיוון אשקלון מיורטות בלייב. "תאמין לי אני מעדיף להיות פה ולא שם", מספר לי א' מחולון. "אני שונא אזעקות".
צדק פואטי
כיאה למדינה קטנה כמו ישראל, אני פוגש חייל בשם י' ממרכז הארץ, שאחרי כמה דקות של פטפוט אנחנו מגלים שסבא שלו היה מורה שלי בחטיבת ביניים לפני כמעט 30 שנה. י' מנותק מהבית מתחילת המלחמה, אך זכה להחליף כמה מילים עם אחיו, לוחם במילואים, דרך רשת הקשר הצה"לית. במהלך שיחתנו מתקרב אל י' כלב בהיר פרווה, שבכשכוש זנב חברותי הוא מתרפק על רגלו וזוכה לליטופים אוהבים. אני מציע להביא איתי את הכלב לישראל ולמצוא לו בית, אבל הכלב עצמו מסרב לשתף פעולה. החיילים אימצו אותו. הם מאכילים אותו ומפנקים אותו. נראה שטוב לו יותר עכשיו מאשר היה לו אי פעם.
"הצלנו פה כבר שלושה כלבים ושני חתולים", מספר לי פ', חייל מילואים מתל אביב. "הוצאנו אותם מעזה והעברנו אותם לעמותות שמצאו להם בתים מאמצים. זה תכל'ס הדבר שאני הכי גאה בו שעשינו פה". אני מזכיר לו שהם גם מטהרים את עזה מארגון טרור רצחני שעשה טבח המוני באזרחים. זו גם סיבה לגאווה, אני מוסיף, אך הוא לא חוזר בו. "אנחנו עושים פה עבודה כירורגית מאוד טובה, אבל אני לא יודע מה הסוף של כל זה. אני כרגע על מדים אבל אני קודם כל אזרח, ואני חושש מהיום של אחרי המלחמה".
באחד הבתים, שמעוטר בציורים של ילדים שמחים וניתן לחשוב בטעות שמדובר בכניסה לבית ספר או גן ילדים, התחבאו עד לפני כמה ימים מחבלים. "הם בורחים מהמחילות שלהם בתחתונים", מספר לי בגאווה אחד החיילים. משום מה, בישראל מתעקשים להמשיך לקרוא לשאטי "מחנה פליטים" (או בשפה הצבאית: מ"פ). האמת היא שעשרות האלפים שגרו במחנה עד לא מזמן לא באמת היו פליטים, אלא נינים של פליטים שנמלטו מישראל במלחמת העצמאות. עוד לפני מלחמת ששת הימים, כשעזה הייתה תחת שלטון מצרי, שאטי הפכה פשוט לאחת מ-18 השכונות של העיר עזה. ובכלל, אם עזה היא חבל ארץ פלסטיני עצמאי - איך פלסטינים יכולים להיות שם פליטים? זה נכון שהאו"ם ומוסדותיו מכירים במקום כמחנה פליטים, אבל לא ברור למה ישראל משתפת פעולה עם הטרמינולוגיה הזאת. גם בתקשורת הישראלית מציינים שצה"ל תוקף את מחנה הפליטים שאטי, כשהאמת פשוטה יותר: צה"ל מטהר את העיר עזה מקן טרור קיצוני. זה טוב לישראל, זה טוב לעולם, וזה טוב לא פחות לתושבי עזה.
כעת שאטי (מילולית: מחנה החוף) הוא לא יותר מעיי חרבות. פה ושם עוד יש בניין שעומד, אבל נראה שגם זה רק עניין של זמן, בטח כשמתחת לכל בניין מוצאים פירי מנהרות שמובילות למפקדות חמאס. הכבישים הפכו לתלי עפר, התשתיות הופצצו וכוחות הנדסה חוסמים את הרחובות בתיל. השכונה הצפופה בה גרו עד לפני חודש מעל ל-50 אלף איש הפכה לעיר רפאים. החיילים שמסתובבים בעיר עם נשקים שלופים וכדור בקנה נראים כמו דמויות במשחק מחשב פוסט-אפוקליפטי. מתישהו יעשו סרט או סדרה על התמונות האלה שהעיניים מסרבות לקלוט. בינתיים הן נטמעות במציאות הבלתי נתפסת שנכפתה עלינו.
לא ברור מתי, אם בכלל, יוכלו תושבי המחנה לחזור לאזור - אבל האמת היא שגם אין להם ממש לאן. ייתכן שמדובר בצדק פואטי לאור הנזק הבלתי ייאמן שחמאס הותיר בקיבוצים כמו בארי, ניר עוז או כפר עזה. שיקום יישובי העוטף ייקח שנים. שיקום הרצועה, אם בכלל, ייקח עשרות שנים. אחרי שראיתי את ההרס בשני הצדדים, אני מבין שהסיכוי שמישהו יחזור לחלום על שלום אמיתי בין הצדדים כנראה לא יגיע בתקופת חיי.
לכל מלחמה יש מוצאי מלחמה
תמונות ההרס עוזרות לפתח את הנרטיב האנטי-ישראלי בעולם. צבא חזק שנכנס לתוך "מחנות פליטים" וזורע הרס זו אף פעם לא התחלה של קמפיין הסברה חיובי. לשם שינוי, נראה שהטענה "מה יאמרו עלינו בעולם" לא משפיעה על מקבלי ההחלטות, דבר שמשפיע לטובה על החיילים בשטח. חיילי המילואים שעברו כמה סבבים שונים מספרים על אווירה טובה יותר, ומסבירים שדווקא הגמישות הזאת מאפשרת להם לפעול בצורה שקולה יותר בתוך אחד מאזורי הלחימה המסובכים בעולם.
החיילים הצעירים לא מתעניינים בכל זה, ורובם ממשיכים להתעניין בסיפורים מהעולם שמחוץ לעזה. חלקם נעצבים לרגע לגלות שמת'יו פרי מ"חברים" מת, אחרים שואלים על הדעה הבינלאומית על המלחמה - אך השאלה שחוזרת שוב ושוב היא על האווירה במדינה. התשובה הכנה שלי, שהלכידות בעם מורגשת בכל פינה, משמחת את החיילים מאוד. "שיחזרו לשגרה, שיילכו לבית ספר, שיצאו לבלות, הכול טוב", אומר לי חייל ג'ינג'י, שגר בראשון לציון אבל מבקש להדגיש שהוא במקור מירושלים. "חשוב לנו לדעת שהמדינה חזרה למה שהיא הייתה לפני המלחמה, רק בלי הקטע של הפילוג בעם שהיה".
אני מספר לחלקם על כך שהרבה חרדים מבקשים להתנדב להתגייס לצה"ל מאז המלחמה, ומופתע מההתלהבות האותנטית של החיילים למשמע החדשות. "אם המלחמה תאחד את האזרחים, זה שווה את כל מה שקורה כאן", אומר לי ק', עולה חדש עם פרצוף תמים של תלמיד תיכון. חייל מילואים ששומע אותו זורק לו: "שטויות, לכל מלחמה יש מוצאי מלחמה. אחרי המלחמה כולנו נמשיך לאכול אחד את השני כמו תמיד".
רגע לפני שאני עולה בחזרה על רכב השטח שיחזיר אותי לתחומי מדינת ישראל הריבונית, ניגש אליי שוב החייל ש' מרמת השרון, זה ששאל אם נתניהו התפטר, ואמר לי: "רגע, לא ענית לי בסוף אם ביבי התפטר או לא". אמרתי לו שנתניהו עדיין בשלטון, אך הוספתי בקצרה שבני גנץ וגדי איזנקוט הצטרפו לקבינט המלחמה המצומצם. "אה, זה לא טוב", ש' אומר לי במפתיע, "זה אומר שעכשיו באמת כולם בעד המלחמה, ואני כבר מת לחזור הביתה".