משפחתו של סמ"ר שי ארווס, שנפל באוקטובר בתקרית הנמ"ר בצפון רצועת עזה, קיבלה השבוע את חפציו האישיים, ובהם צוואה שכתב בטלפון שבועיים לפני מותו. "למקרה ו…", פתח את המכתב האחרון שהשאיר, ופירט על אהבתו למדינה, האמונה במטרה והבקשה מקרוביו להמשיך בחייהם ולהיות מאושרים.
"לאדר האהובה שלי, אמא היקרה שלי, האבא הכי טוב בעולם וכל האחים שלי, חן ותמי ריי ואימרי, אור וניב, רן ומוריה, אמילי וארי וטל וסתיו והמשפחה הקרובה", כתב ארווס, בן 20 במותו, ששירת כלוחם חוד וחובש קרבי בגדוד צבר של גבעתי. "שתדעו כמה אני מתגעגע אליכם ואני אוהב אתכם, והאמת ששמחתי לעשות את מה שאני עושה להציל אנשים ולשמור על המדינה כי זה משהו שתמיד רציתי. משהו שתמיד היה חלק ממני מאז שהייתי קטן ועכשיו הייתה לי ההזדמנות לעשות זאת ולתת מעצמי גם למדינה. אז שתדעו שכל זה לא היה לחינם והיה שווה את זה. שכל עם ישראל ימשיך במסורת הזאת, ולאהוב את המדינה כי אנשים לא נפלו פה סתם, ויש אנשים שצריכים לשמור פה".
"אני יודע שזה יהיה קשה אבל אני רוצה שתמשיכו איך שאתם. תמשיכו בחיים, תנו מעצמכם כמה שאתם רק יכולים, תהיו משפחה מאוחדת", הוא הוסיף. "אדר אהובה שלי תמשיכי בשלך. זה יהיה קשה, אבל אני באמת רוצה שתהיי מאושרת כמו עכשיו ותמשיכי הלאה. וכל חבריי הקרובים, אני אוהב אתכם ומעריך אתכם על כל החיים והחוויות שעברנו ביחד. היה כיף, נהניתי מאוד, והיו לי חיים מאושרים. סבא, אני יודע שתמיד האמנת בי והיית מאוד גאה בי שנהייתי לוחם, אז תהיה גאה גם עכשיו, כי לא נפלתי לחינם".
שי הוא בנם הצעיר של רפי וזהבה ארווס, האחרון מבין חמישה אחים במשפחה המתגוררת בחולון. "עכשיו אפילו יותר קשה מההלוויה. אני יושב בבית, החדר של שי פה, התמונות שלו, מתחת לבית תלויות תמונות ענקיות שלו. הולך להתקלח ורואה אותו מולי, הכלב שלו אצלנו, שוכב על המיטה שלו. אני שקוע באבלות ולא ישן בלילות. אני יודע שקברתי אותו אבל אני לא מאמין שהוא קבור. זה בלתי נתפס", סיפר רפי לוואלה!. "אני בכלל סירבתי לקבל את הארגזים עם החפצים של שי, את הטלפון, הדיסקית והצוואה, זה היה לי קשה מאוד. אבל אשתי והילדים רצו".
האב עונד את הדיסקית של בנו על צווארו, מקומטת מחום הפיצוץ שגבה את חייו. "חיכינו לחברה שלו, אדר, כדי לפתוח את החומרים. הם תכננו להתחתן ולהקים בית. אדר יודעת את הקוד של הטלפון ופתחה אותו", המשיך. הוא רוצה לקבל את חפציו בשלבים, חלקם עדיין נמצאים בידי משרד הביטחון. "מה שראינו בצוואה זה שי. הוא רשם קצר ולעניין, עם מילים חזקות, כמו הילד המחונן שהוא. כבר בגיל 16 אמר שהוא מוכן למות למען המדינה".
הוא מספר כי שי התנדב היכן שרק היה יכול. טיפל בניצולת שואה, השתתף בפעילויות של אחריי ומד"א, שהה עם ילדי רופאים בתקופת הקורונה. "כל פעם שהייתה לו הזדמנות הוא תרם במשהו. הוא היה יוצא למבצעים בלי לישון יומיים ברצף, חוזר לפלוגה ומכין עוגות לכל החטיבה. מפקד הפלוגה היה אומר לו 'לך תנוח' והוא לא היה מסכים. באמת הוא כתב שהוא רוצה שנהיה יחד ומאוחדים, כמו שהוא היה".
את הצוואה כתב שי ב-19 באוקטובר. שמונה ימים לאחר מכן נכנס לעזה, וב-31 לחודש הנגמ"ש בו שהה ספג פגיעת נ"ט, שהביאה למותם של 11 לוחמי גבעתי. לצדו, נהרגו סמ"ר איתי יהודה, סמל עדי דנן, סמ"ר הלל סולומון, סמ"ר ארז מישלובסקי, סמ"ר עדי ליאון, רב"ט עידו עובדיה, רב"ט ליאור סימינוביץ, סמ"ר רועי דאוי, סג"מ פדיה מרק וסמ"ר רועי סרגוסטי.
מאות ליוו את שי למנוחות בבית העלמין בחולון, שם נקבר לצד חברו איתי יהודה. "בסטטוס בוואטסאפ שלך היה כתוב קטע משיר - 'משתי מילים אני הכי פוחד, הראשונה היא שם, השנייה נהרג'. איך זה שכתבת את זה בדיוק שלוש שנים אחורה? ב-7 באוקטובר 2020? אתה מלאך, איך ניבאת הכול", ספד אחיו חן, ובת זוגו אמרה: "לימדת אותי הכול על אהבה. לפני פחות מחודש חגגנו שלוש שנים יחד, שמרגישות כמו כל החיים. אין חלק בי שלא כואב".