סמל אחיה דסקל, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני, בן 19 מחיפה הוא אחד מהנופלים הלילה (בין שלישי לרביעי) בקרב בשכונת שג'אעיה בצפון רצועת עזה. דסקל התחנך בנערותו בישיבת בני עקיבא יבנה רמת אלון בחיפה, והיה תלמיד שיעור ג' בישיבת ההסדר בקרית שמונה. אחיה הותיר אחריו זוג הורים ושמונה אחים, והוא התלמיד השני של ישיבת ההסדר קריית שמונה שנפל בקרב בצפון עזה לאחר שלפני חודש נהג סמ"ר איתן דישון.
ההורים של אחיה דסקל ז"ל הם עמוס עובד עיריית חיפה ושלומית, גננת.
המשפחה מסתגרת בבית, מתקשים לעכל את הבשורה הקשה. שכנים מועטים התגודדו ליד הבית. ממתינים להודעה אודות מועד ההלוויה. זו שכונה של שיכונים, בפאתי נווה שאנן. כמאתיים מטר מהבית של סרן בני וייס הקצין שנפל במלחמה לפני כחודש. טרם נודע מועד ההלוויה.
שלומית דסקל, אמו של אחיה, אמרה הבוקר: "אחיה אף פעם לא היה דברן גדול, הוא היה עדין נפש, מופנם, אבל עם לב ענק וטוב. כל מי שביקש ממנו משהו, הוא תמיד עשה בשמחה ותמיד שמר על האחיינים שלו וכולם אהבו אותו מאוד. הוא היה איש ספר, קרא המון ספרי פילוסופיה ועומק, והקדיש זמן ללמוד תורה. בתור אמא אני מאוד דאגנית ולחוצה, וביקשתי מבעלי שלא יספרו לי איפה הוא. הם לא סיפרו לי שהוא בתוך עזה, אבל הבנתי שהוא במקום שהוא לא יכול לדבר כי שלחתי לו הודעות וזה נשאר וי אחד. בעלי היה איתו בקשר, היה בניהם קשר מאוד חם והדוק והם היו מדברים כל יום. אני מאוד דאגתי לו וזה היה פחות טוב בשבילו, כי הוא רצה תמיד להיות בעשייה.
"הוא היה אידיאליסט בכל רמ"ח אבריו, כתב לעצמו משפטים של הרמב"ם ודיבר על הרצון לעשות את המקסימום. הוא תמיד היה ממוקד מטרה ומאוד מתכונן ומאוד רצה ללכת לגולני כי רצה להגיע לסיירת אגוז. אני מרוסקת, אי אפשר להתמודד עם הידיעה וזה עדיין לא נתפס שאני מדברת בלשון עבר ומסתובבת בבית ונזכרת איפה הוא ישב ומה הוא אוהב לאכול. אני מתנחמת שהוא שמח שהוא רצה להיכנס לעזה, הוא ראה בכך אידיאל ותרומה למדינת ישראל".
ג'וזפין "פיפין" דרעי, השכנה המתגוררת קומה מתחת, זוכרת אותו כילד טוב ושקט. גם היא לא ראתה אותו מאז אותה שבת הארורה. "אני זוכרת שהוא יצא עם המדים והרובה, נישק את אבא שלו ואספו אותו ליד הבית ומאז לא ראינו אותו"
בבית הכנסת "אוהבי תורתך" הסמוך בו מתפללים בני המשפחה דרך קבע, זוכרים היטב את השבת הזו. "הוא היה ילד משכמו ומעלה, בחור כזה אצילי שסוחף אחריו אחרים", ספד לו השכן יוסי בר ששת, העובד בבית החולים בני ציון ולקח יום חופש לארגן את אולם ביהכ"נ במידה והמשפחה תרצה לשבת בו את השבעה, "כך היה גם בתנועת הנוער בני עקיבא, שם היה דוגמא ומופת לבני הנוער. כולם אהבו אותו שם. הוא בא ממשפחה מדהימה. תמיד מילא את כל המטלות. קשה לדבר עליו בלשון עבר, "ב-7 באוקטובר התפללנו ופתאום היתה שמועה שמשהו לא בסדר, שמשהו לא מתנהל טוב. פתאום כל האנשים לא ישבו בשקט. הגיעו אנשים, התחילו לגייס ולקחת את הנוער מכל השכונה. הם עלו על מדים צ'יק צ'ק. אז היתה הפעם האחרונה שראינו אותו והיום קיבלנו את הבשורה המרה. קשה מאד לעכל את זה. זה ילד שרק התחיל את החיים שלו. לא עשה עוד שום דבר. כל החיים לפניו. אלוהים ישמור, מה זה. ילדים נקטפים בגיל כזה. זה לא רק אירוע פרטי אישי. זה אירוע מדיני. זה אירוע של כולנו".
ראש ישיבת ההסדר קריית שמונה הרב אריאל ברקאי: "אחיה היה מצד אחד בחור שקט ועדין נפש ומצד שני הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא מכוון. כאשר כל החברים שלו התגייסו לנח"ל, לאחיה היה חשוב להתגייס לגולני והוא נפרד מהחבר'ה שלו והתגייס בנפרד. למרות שהוא לא היה עם החברים בשירות הצבאי הם מספרים שהיה חשוב לו להקפיד להיות חלק מהמקום הרוחני והדתי. בצבא- הוא הצליח להשתלב והיה מהחבר'ה המאוד משמעותיים ביחידה. אחיה תמיד עם פנים קורנות ונעימות והיתה לו עוצמה פנימית".
הרב ישי לוינגר, רבו של אחיה ז"ל בישיבת הסדר הוסיף: "המשפט הכי מזוהה איתו הוא 'אמור מעט ועשה הרבה'. לישיבה הוא הגיע לבד החלטה שלא הייתה מובנת מאליה ותוך שניות הוא נהיה אהוב על כולם. גם לצבא הוא החליט ללכת לגולני בעוד החברים שלו הלכו לגרעין נח"ל וזה היה מאוד משמעותי עבורו. הוא היה תמיד עם חצי חיוך ובכל דבר שהוא עשה, בלימודים ובצבא הוא תמיד בחר ב'לדבר פחות ולעשות יותר'. קצת לפני הלחימה היינו בקשר והוא אמר שהוא יחזור לישיבה שיתפשר, לצערי הוא כבר לא יחזור".