הדס קלדרון: "מה שדמיינתי עוד היה טוב, זו לא הייתה המציאות בכלל"

הדס קלדרון, שילדיה ארז וסהר שוחררו משבי חמאס ואביהם עופר עדיין חטוף, התראיינה הבוקר (ראשון) לתוכנית "שבע תשע" עם אודי סגל וענת דוידוב ברדיו 103FM, וסיפרה על נאומה אמש בעצרת למען החטופים בת"א: "אני חייבת לומר שהייתי ברגשות מאוד מעורבים", סיפרה קלדרון על תחושותיה במהלך העצרת.

"אני באה מהבית שבו הם נמצאים בשמחה גדולה ואז אני מגיע לכיכר ורואה את כל הפנים העצובות של האנשים שהם עוד כל כך כמהים שבני המשפחה שלהם יחזרו ועולות לי עכשיו דמעות. פשוט נורא. זה כאילו לא נגמר הסיפור הזה, פשוט, כאילו, אין לזה סוף. כל הכיכר הזאת כבר מזכירה לי כיכר זיכרון. לא, הם חיים. חייבים להוציא אותם. אני פשוט נטרפת מזה. מה קורה? איך ייתכן? מאוד קשה. אני כבר כל כך רוצה רגע לנוח, להתמסר לאימהות, לרכות, לשמחה, אני לא מצליחה", הוסיפה.

לדבריה, "אני עכשיו אפילו עוד יותר אלחם ממקודם. מקודם עוד זה היה רק בדמיון, אז תאמין לי שהמציאות עולה על כל דמיון, אחרי שאני שומעת על מה שקורה שם. היום אני עוד יותר חרדה, עוד יותר דואגת, עוד יותר מבינה שהכול חייב לקרות מהר. לא שיש לי את הפתרונות, אני גם לא זאת שאמורה להביא את הפתרונות. זה חוסר אונים מאוד גדול. אני פשוט עוקבת בדאגה וחרדה אחרי כל המהלכים".

אזרחים אומרים שצריך להחזיר אסירים תמורת חטופים.
"אני לא יודעת עד הסוף מה השיקולים המדיניים. אני לא מאמינה בכוח, אומרים שזה מה שהם מבינים? אני מאמינה בהליכים מדיניים, הפעלת לחצים כאלה או אחרים, החלפה, מבחינתי זה היה צריך להיות מלכתחילה, מהרגע הראשון. לא ייתכן שנגיע לכל כך הרבה ימים שהם שם מופקרים. היה צריך לעשות איזושהי החלפה ולשלם את המחירים, ובאמת שלא משנה אילו מחירים, כי אין מחיר לחיים של החטופים. יש לנו אסירים, יש לנו קלפי מיקוח, קדימה, תיזמו. אל תחכו רק שהם יגידו ויכתיבו מה הולך להיות".

מה היית רוצה עכשיו בשביל הילדים?
"הייתי רוצה את אבא שלהם קודם כל. לעולם לא יהיה ריפוי מלא, אם האבא לא יבוא. הם דואגים לו, עוד יותר מתמיד, כי הם באו משם. הם מכירים את התופת שהוא נמצא בה. הם יודעים מה קורה, הם באו משם, הם מבינים. הם חרדים לו, הם מתגעגעים. הם באמת אמרו לי 'זה היה כמו פורטנייט מה שעברנו'. הם כאילו מרגישים שהם היו באיזשהו סרט".

מה הדבר שהכי הפתיע אותך?
"הפתיע אותי שמה שאני דמיינתי עוד היה טוב. למזלי, אני עוד דמיינתי משהו אחר, שעוד איכשהו הצליח להרגיע אותי, זו לא הייתה המציאות בכלל. זה היה רחוק מהמציאות. כשהבנתי את זה, התרסקתי. אמרתי 'אלוהים ישמור'. אם הייתי יודעת את זה, הייתי פשוט הולכת לתוך עזה ומביאה אותם".