"קיבלנו את הטלפון בלילה שלפני. אמרו לי שאימא נמצאת ברשימות והתרגשנו מאוד", אמרה שיר סיגל - בתה של אביבה סיגל, ששוחררה מהשבי, ושל קית' שנשאר בעזה. "ניסינו להגיד לעצמנו ששום דבר לא בטוח עד שהיא מגיעה. אמרנו שעד שהיא לא נכנסת לחדר אנחנו לא מאמינים. ראינו אותה מנופפת מהאוטובוס בהתרגשות שיא ושם התחלנו להאמין".
לכל העדכונים על המלחמה
אביבה וקית' הגיעו לקיבוץ כפר עזה לפני כ-42 שנים, אחרי שעלו מארצות הברית. בבוקר ה-7 באוקטובר השניים נחטפו לעזה. "לא ידענו איך תחזור, אם תהיה האימא שהכרנו", ממשיכה שיר "הסרטון הוכיח שהיא עדיין היא. במיניבוס שהסיע אותם לחצרים, הם ראו הרבה אנשים עם דגלי ישראל על הכביש. היא אמרה שרק רצתה לחבק אותם. היא חשבה שאין מדינת ישראל. הם היו בטוחים שמשהו רע מאוד קרה, אפילו יותר גרוע ממה שקרה במציאות".
"היא הייתה בטוחה שאח שלי מת והופתעה לראות אותו בחיים. אח שלי הוא היחיד מאיתנו שגר בכפר עזה. כשהיא הבינה שהוא בחיים, היא לא הפסיקה לצרוח. כשהיא דיברה איתנו בטלפון וכשראתה אותנו. היא התרגשה מאוד. היא כמעט התעלפה מלראות אותו".
שיר מספרת כי השבתו של קית', חשובה לאמה יותר מהכל: "אימא שלי אמרה שהיא חזרה כדי להחזיר גם את אבא שלי, ומה שצריך לעשות היא תעשה. גם אם זה אומר לעשות דברים שקשים לה, כמו להגיע לכיכר החטופים בתל אביב. כל מה שהיא רוצה הוא שאבא שלי יחזור".
שיר מסבירה כי הופתעה לשמוע מאמה כמה קשים התנאים היו בשבי, "הסיפורים שלה הם סיפורי זוועות. בגלל שבהתחלה, כמה משוחררים סיפרו שהתנאים טובים, דמיינו שזה מה שקורה. אבל היא סיפרה סיפורים מזעזעים, על כמה התנאים היו קשים ואיזה גיהנום היא עברה. אמא היא בן אדם אופטימי. היא התמודדה עם הדברים בכל מיני טכניקות משלה. עכשיו היא רוצה להסתובב בעולם וללמד אנשים איך להתמודד עם רגעים קשים".
"בתור מי ששני הוריה נחטפו, זה בלתי נסבל להאמין שיש עוד אנשים שנמצאים שם וממשיכים לעבור את השואה הזאת", שיר מתעקשת. "מאוד קל להיות פה בארץ, להישאר אופטימיים ולהאמין שיחזרו. אבל המצב קשה. יש לנו יכולת להחזיר משם אנשים. שמישהו יבוא לאימא שלי ויגיד לה שיכולים להחזיר את אבא שלי ובוחרים שלא, כי מעדיפים להרוג את סינואר. שמישהו יסתכל בעיניים לכל אותם הילדים שאבא שלהם נמק בשבי בזמן שיכולים להשיב אותם במסגרת עסקה".
שיר כופרת בביקורת כלפי עסקאות החטופים וקוראת להחזרת כל החטופים, "מתנהלת עכשיו שואה כלפי האהובים שלנו, הבטיחו לנו ששואה לא תקרה שוב. באיזה עולם מישהו אומר שעדיף להשאיר את החטופים בשבי כי יותר חשוב להילחם בחמאס? זה יותר חשוב מלהשאיר את האנשים שלנו בחיים? אנשים שם תחת הפגזות, בחוסר תזונה, חוסר במים ובהגיינה בסיסית. המחיר שאנחנו תושבי העוטף שילמנו באותו יום הוא גם ככה ממש גבוה מדי. אנשים שגדלתי איתם נהרגו ואין לי דרך להחזיר אותם. אחות של חברה שלי נהרגה עם בעלה, יש להם תאומים בני עשרה חודשים שנשארו יתומים. אבל את אבא שלי ואחרים אפשר עוד להחזיר".
"שביבי ידמיין שהבן שלו נמצא שם, שגנץ ידמיין שזה הנכד שלו, שיזכרו שאין מחיר לאנשים האלה. כל יום שהם נמצאים שם עוד עלולים להיהרג. אנשים שם פצועים, חולים. עכשיו אני יודעת להגיד מהעדויות שאנשים נמצאים שם בין החיים למוות. אבא שלי עלה לפה כדי שתהיה פה מדינה ואותו בחרו להפקיר. בסוף יגידו לי שהוא מת, שלא הספיקו להציל אותו".