השבועות האחרונים רצופים בסיפורים ומראות כה רבים של אבל, שכול וזעם, עד שלפעמים נדמה שבית החזה אינו יכול עוד להכיל. רצף בלתי נתפס של כאב וצער, שלופת אותך חזק ולא משחרר.
ולצד אלה מפציע לו מפעם לפעם, כקרן שמש מבעד לענן אפור, סיפור גבורה. ואז עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד. שפע בלתי נגמר של סיפורי גבורה שמכניסים קצת אוויר לריאות המוצפות, ומזכירים לנו שבכל זאת, לצד האבל והיגון, אפשר גם לנפח את החזה ולהיות גאים.
להיות גאים, כי אנחנו מוקפים בגיבורים. אזרחים שעטו על עצמם שוב מדים התגייסו ונסעו לשדה הקרב, עזבו משפחות, מקומות עבודה, טיולים רחוקים. שוטרים, אלופים במילואים, עוברי אורח שנסעו וחזרו מהמסיבה האיומה ההיא והצילו עשרות צעירים. גיבורי נצח שהקריבו עצמם כדי להגן על משפחתם או על אנשים שפגשו זה עתה, גיבורים שהקריבו את היקר להם מכל.
גיבורים.
אך הם לא הגיבורים היחידים של המלחמה הזאת. יש גיבורים חדשים. גיבורי העורף.
ויש כל כך הרבה מהם. בכל פינה, בכל קרן רחוב. מאות חמ"לים שנפתחו ודאגו לכל מי שביקש עזרה; עשרות אלפי ארוחות חמות המבושלות בידיים אוהבות ונארזות עם חיבוק; אלפי טונות של ציוד מכל הסוגים והמינים שנתרם, נאסף, מוין ושונע לכל מקום בארץ; אנשים טובים שפתחו את ביתם ללינה ולמקלחת, לחיוך; אמנים שהתגייסו לסייע ולהפיג קצת את המתח; מתנדבים שהפשילו שרוולים ויצאו לעזור לחקלאים שנשארו ללא ידיים עובדות; חניכי מכינה ושנת שירות ששמרו והפעילו את ילדי הצוותים הרפואיים שהתפנו לטפל בפצועים; אלפים שהתייצבו בכל הלוויה עם דגלי ישראל, מחזקים את המשפחות שבאו להיפרד מהיקר להם מכל; מנהלי בתי מלון שהפכו בן לילה לראשי ערים ודאגו למפונים כאילו היו ילדיהם; אלפים שהתגייסו להסביר, להפיץ, לזעוק לעולם את זעקת החטופים את זעקתו של עם שלם.
גבורת העורף, הגיבורים החדשים.
לא עונדים לעצמם עיטור כבוד
זה נכון, איש לא רואה את עצמו כגיבור. אף אחת לא חושבת שהיא עושה מעשי גבורה מיוחדים. היא בסך הכל דאגה ל-1,000 פנסי ראש, ל-200 אפודים קרמיים, ל-300 מטענים ניידים או ל-10,000 ארוחות חמות. והוא, הוא בסך הכל עומד כבר חודש רצוף ומנפנף כמויות בשר שמספיקות לכל האוגדה או עובר בית-בית, מתקן את דלתות הממ"ד ללא תמורה ושואל, על הדרך, אם יוכל לסייע בעוד משהו, כי בכל זאת, כבר כמה שבועות שבעלה במילואים.
הם פשוט קמו ועשו מה שהלב אומר. מה שהרגיש להם נכון בבטן. המדינה לא הצליחה לתת מענה, אז הם התייצבו בלי לשאול פעמיים, בלי לבקש דבר. נותנים את כל מה שיש להם לתת. כי זו גם המלחמה שלהם, זו המלחמה של כולנו. זו מלחמה על הציונות, זו מלחמה על הזכות שלנו לאושר, לאהבה, לחיים מלאי משמעות. ואם לא נהיה חזקים, ואם לא נהיה כאן ביחד, אז פשוט לא נהיה.
לגיבורים האלה, שלעולם לא יענדו עיטור על דש חולצתם, יהיה לנצח מקום של כבוד בסיפורי הגבורה של המלחמה הזאת, וגם, איך לא, בשיקום ובתקומה שיבואו לאחריה. הגיבורים האלה, הגיבורים שלי, הן פניה היפות של המדינה שלנו. ועליה, לעולם לא נפסיק להילחם.
הכותב הוא מנכ"ל המועצה הציונית בישראל