בקיץ 1953 הושגה הפסקת אש במלחמת קוריאה. באזור החיץ שמשתרע בין שתי הקוריאות הוקם "הגשר שממנו אין חזרה", שבמרכזו ניצב הגבול הסמלי בין שתי המדינות. הגשר הוקם למטרת חילופי שבויים, והשם שניתן לו לא היה מקרי, שכן כחלק מהסכם הפסקת האש נקבע שמי שעובר את הגשר לצד האחד, לא יוכל לחזור לעולם לצד השני. שנת 1968 הייתה הפעם האחרונה שהשתמשו בגשר. אחרי 11 חודשים בשבי הצפון קוריאני, 82 חברי הצוות של ספינת המודיעין "פואבלו" האמריקנית שוחררו מהשבי. השחרור הגיע לאחר שארצות הברית הוציאה התנצלות רשמית, הודתה כי עסקה בריגול אחרי הדיקטטור הקוריאני קים איל-סונג והצהירה כי לעולם לא תרגל שוב אחרי קוריאה הצפונית. ברגע שאנשי הצוות חצו את הגשר, ארצות הברית הוציאה הודעה נוספת בה היא חזרה מההתנצלות וההתחייבות, והבהירה שהסכימה להצהרה הקודמת רק כדי לשחרר את השבויים. ככה זה כשאימפריה רוצה להחזיר את האזרחים שלה הביתה.
מעבר רפיח הפך בחודש האחרון עבור מספר ישראלים לגשר שממנו אין חזרה מהגיהנום של עזה, בדרך אל הבית. אל חמשת הישראלים שכבר שוחררו במהלך המלחמה הצטרפו אתמול 13 ילדים, אימהות וסבתות. המחיר היה כבד, הדרך לשם הייתה מייגעת, אבל גם המתנגדים הגדולים ביותר לעסקה לא היו יכולים להישאר אדישים אל מול התמונה של הילד אוהד, שציין את יום הולדת 9 שלו בשבי חמאס, חוזר לחיים שלו עם כובע מצחייה של ספיידרמן לראשו. למען הסר ספק, אוהד הוא גיבור העל האמיתי בסיפור הזה.
ברגעים בהם הצלב האדום העביר את הישראלים את הגבול, הייתי בכיכר החטופים בתל אביב שעדיין הייתה מלאה במאות בני אדם. רוב בני המשפחות כבר לא היו שם, אלא צפו בתמונות במסכי הטלוויזיה שבבניין המטה שניצב בסמוך. באופן טבעי הכניסה לציבור הרחב, וגם לתקשורת, סגורה בימים אלה לבניין המטה. האנשים שנשארו בכיכר התעדכנו במכשירי הטלפון שלהם, ובמסך הטלוויזיה הקטן שנשאר בעמדת השידור של חדשות 12 (חלק הספיקו לעשות סלפי עם אדוה דדון ששידרה מהמקום, והוסיפו בלחש: "כל הכבוד לה שנכנסה לשדר מעזה, אישה אמיצה").
שעות לפני השחרור, הגיעה לכיכר החטופים הזמרת זהבה בן וביצעה את השיר "חיים שלי (אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא)" המרגש. בנוסף ביצעה את הלהיט הגדול שלה "טיפת מזל", שהרגיש קצת פחות מתאים. בת של אחד מהחטופים בעזה שעמדה במקום ציחקקה במבוכה ואמרה שלגברים בעזה אין אפילו טיפת מזל. היא מדגישה שהיא לא מתנגדת לעסקה, ושמחה על כל משפחה שמתאחדת עם יקיריה, אבל היא לא מסתירה את האכזבה שלה ממה שהיא מגדירה "ההפנינג" בכיכר.
"אנשים פה שמחים וחוגגים כאילו הסתיימה המלחמה וכולם חזרו הביתה. צריך לנער פה את האנשים ולהזכיר להם שרוב החטופים עדיין שם ויהיו שם גם בשבוע הבא ומי יודע עד מתי", אומרת בת המשפחה שמבקשת לא להזדהות בשמה עד שהעסקה תושלם. "שיהיה ברור שאני מתרגשת בשביל המשפחות שהסיוט שלהן ייגמר השבוע, כולנו הפכנו כאן למשפחה מאוד גדולה וכולי תקווה שכל הילדים יחזרו כמה שיותר מהר, אבל בשביל רובנו המאבק ממש לא נגמר, וחשוב שהציבור יבין את זה".
הרחבה שמחברת בין ספריית בית אריאלה למוזיאון תל אביב הפכה בשבועות האחרונים ללב הפועם של המאבק לשחרור החטופים מעזה, אמש ניתן היה לראות בה הרבה מאוד אופטימיות, אפילו אושר. אזרחים שרים שירים, כותבים מכתבים לילדים שחוזרים מהשבי, ומתראיינים בשמחה לרשתות הטלוויזיה הזרות שזרמו לכיכר. כתב מערוץ גרמני מוכר מראיין גבר צעיר שמספר על ההתרגשות הגדולה של היום, ועל הציפייה הגדולה לראות כבר את החיבוק של הילדים עם ההורים שלהם. הכתב שואל אותו באנגלית אם הוא קשור לאחת המשפחות והוא מסביר שהוא סתם אזרח שהגיע לחגוג את היום ההיסטורי ביחד עם המשפחות. הכתב שואל אותו מה דעתו הפוליטית על ראש הממשלה והוא עונה: "אני שונא אותו". הגרמני עט על המציאה ומבקש ממנו להסביר למה הוא שונא את נתניהו, והוא מנמק בשמחה. לא מן הנמנע שזה יהיה הקטע היחיד שהגרמנים ישדרו.
קל להבחין בפער שבין משפחות החטופים לבין הציבור הכללי בכיכר. אלה לא רק העיניים הטרוטות אחרי חודש וחצי ללא שינה, אלא אפילו הלבוש. בני המשפחות לבושים בחולצות עם תמונות יקיריהן שבשבי, בעוד הציבור הרחב הגיע לכיכר בבגדים חגיגיים. חלקם בחולצות לבנות של בית כנסת או ארוחת שישי. אלה גם האנשים שיצטרפו לגיטריסט החייכן שמוביל את הקהל בשירת "הבאנו שלום עליכם". השירה כבר נפסקת והנגן חושב להתקפל אבל אז ניגשת אליו נגה ניר נאמן מ"חדשות 13" ומסבירה לו שהיא רוצה לצלם את פרץ הזמרה. הנגן רותם את כשרונו למען העיתונות המגוייסת, ומתחיל לבצע "עושה שלום במרומיו" יחד עם הקהל. "על איזה שלום הוא מדבר לעזאזל?", פולטת אישה שעוברת באזור, ונראה שמסכמת את המחשבות של לא מעט אנשים, ובטח של אלה שיקיריהם נמצאים עדיין בעזה.
לפתע מגיח לכיכר בני גנץ לביקור נימוסין. בפועל, הוא רק יוצר בלאגן כשכל העיתונאים מתחילים לרדוף אחריו, ואיתם סתם אזרחים. התמונה שנוצרת סוריאליסטית לחלוטין, כשחצי מהאנשים בכיכר פשוט מתחילים לנטוש אותה וללכת אחרי גנץ, שבשל גובהו העצום, ראשו בולט מעל לעשרות המיקרופונים שמקיפים אותו. השר הטרי יחסית נכנס להיפגש עם כמה משפחות בתוך ספריית בית אריאלה, והשקט החגיגי חוזר אל הכיכר. "זה יפה שהוא בא", אומרת אישה אחת לחברתה, וזו עונה לה: "הוא בסך הכל צריך לחצות את הכביש מהקריה והוא פה. הליכה של מאה מטר. צריך לשאול למה הקָאקֵרִים האחרים שיושבים איתו בקריה לא חצו את הכביש יחד איתו כדי להסתכל בעיניים של המשפחות". חברתה עונה לה: "נו, את יודעת למה הם לא באים". היא יודעת.
כתבות נוספות בוואלה! על עסקת החטופים
לצד שולחן השבת הארוך והריק שהפך כבר לסמל של הכיכר, חלק מבני משפחות החטופים מנסים להדליק נרות, אך לא מצליחים להתקרב לשולחן עצמו לאור המיקום האסטרטגי שלו, שהפך למוקד עלייה לרגל לצילומי סלפי של סקרנים. ליד השולחן אני פוגש חברה ותיקה, שמספר בלתי נתפס מבני משפחתה חטופים בעזה כרגע. אני שואל אותה לשלומה והיא לא עונה כלום. היא יודעת שבדיוק כמו אצל שלום חנוך, מילים לא אומרות מאום.
אני שואל אותה בתמימות אם יש משהו שהם צריכים, והיא עונה: "כן, 240 חטופים". אחרי שאני בולע את הרוק אני מתנסח מחדש ושואל אותה אם יש משהו שהיא הייתה רוצה לבקש מהציבור בישראל. התשובה שלה מפתיעה אותי: "אנחנו צריכים את התמיכה של הציבור". אני מספר לה שלמעט כמה פסיכופתים כל הציבור לגמרי איתם במאבק. הכבישים מלאים בתמונות של החטופים, מדברים עליהם בכל מקום, מתפללים לשלומם בכל בית כנסת והתקשורת לגמרי לקחה צד בעד עסקת החטופים. ואז היא מבהירה שזה לא מספיק: "אנחנו צריכים את כולם פה, פיזית. צריכים שהכיכר תהיה מלאה. שהרשתות הזרות שמצלמות פה לא יוכלו להראות כיכר ריקה".
הטענה שלה הגיונית. עד המלחמה בכל מוצ"ש שדרות שאול המלך היו מלאות בהמון אדם שצעד בגאווה לכיוון "כיכר הדמוקרטיה" ברחוב קפלן. העוצמה האנושית הזאת נעדרת בינתיים מכיכר החטופים, דווקא כשהמאבק פה נמצא בקונצנזוס הרבה יותר גדול. אין פה ימין או שמאל, רק אנשים יפים שמתגעגעים להורים שלהם, לסבים שלהם, לילדים שלהם, לדודים שלהם או לחברים שלהם. היום בערב, עם צאת השבת, תיערך עצרת נוספת בכיכר. משפחות החטופים רוצים שתהיו שם בשבילם. קריטי שכולנו נקשיב לקריאה שלהם, בגלל שהמאבק הזה הוא לא רק על גורל החטופים, אלא על הנשמה של המדינה הזאת. בואו לחבק אותם חזק, ואל תשחררו אותם לחופשי עד הרגע שהם חוזרים הביתה.