ב-7 באוקטובר, באותה שבת שחורה, סגן במילואים יובל זילבר בכלל היה בתאילנד. למרות שהיה בעיצומו של הטיול הגדול, הוא לא חשב פעמיים, ולמרות שכלל לא קיבל צו 8 עלה על טיסה לישראל כדי להצטרף ללחימה בעזה. היום (חמישי) הודיע צה"ל שזילבר שנפל בקרבות בעזה, הוא החלל ה-17 שנפל מתחילת הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה.
היום ה-27 למלחמה - כל העדכונים
כשלוש שנים לפני שנפל בקרב, באוקטובר 2019, כתב יובל טקסט מצמרר.
"אני אפתח בלספר שאני קצת מפחד לכתוב כאן", כתב יובל. "נראה לכם שתוכלו לשמור סוד? תכל'ס על מי אני עובד, הרי אני במילא אגלה לכם וגם בואו נודה בזה שאם אתם קוראים את זה אתם כנראה ראויים לשמוע. אז הנה זה בא: יש לי שריטה שלכתוב בקרבי זה מזל רע. לא רק לכתוב, לתעד בכללי כאילו איכשהו כל הנופלים הם תמיד מוצלחים, מצחיקים ומשוררים; כאלה שמשאירים אחריהם משהו, ככה שאני מסתכן פה (אז תעריכו!) אבל כששיר מבקשת ממך לכתוב בניוז אתה משלים גם את השילוש המסוכן הזה.
אז לענייננו; אם אתם בבית אני ממליץ לכם להרתיח מים, לקחת תיון אהוב ולהכין תה שילווה אתכם בזמן שאתם קוראים. במידה וזה לא מתאפשר, אני רוצה שתדמיינו מולכם כוס של תה רותח שמנחם אתכם. מוכנים? יופי, יאללה תטעמו! עכשיו, אני לא יודע איך זה היה ואם זה רק אני או שכולנו מוזרים, אבל אני מפחד מהשלוק הראשון של התה. אשכרה מפחד על אמת. פחד כזה שמרגישים בבטן. אני ומקרב את הכוס לפה, שואף אוויר, כמעט וטועם, אבל עוצר. ככה כמה פעמים עד שאני אוזר אומץ ושותה. לרוב זה מעולה, למרות שלא מעט פעמים אני מקבל כוויה ולפעמים אפילו אחת רצינית, כזאת שבלמעלה של החך. מכירים? (אולי אני פשוט צריך לעבוד על דחיית סיפוקים).
מה שמעניין בסיפור, זה שהוא ממחיש בצורה כמעט מושלמת את הצעד הראשון בדברים שמפחידים אותנו. כל פעם שאני מדבר מול קהל, השנייה שלפני היא המפחידה ביותר, כזאת שבה אנחנו באי ודאות מוחלטת. זה פחד טהור. הרי אני יודע שברגע שעליתי לבמה זה כבר קל, כי ההחלטה הקשה מאחוריי. ההחלטה, כמו השלוק, היא רכבת הרים; מהרגע שעולים אי אפשר לרדת עד שמסיימים, ומה שאנשים לא מבינים זה שהאומץ אמיתי הוא לעמוד כדי להיות הבא בתור.
אם נמשיך עם המחשבה הזאת נוכל למצוא שיטה להתמודדות עם הפחד, היא אפילו היא די פשוטה. קחו שלוק. בלי להתלבט יותר מדי, נשמע פשוט? אז לפעמים קל לדבר, אבל האמת היא שבחיים כולנו נותנים לתה של ההזדמנויות להתקרר לעיתים קרובות מדי ככה סתם מתחת לאף . אנחנו מתלבטים כל כך הרבה בגלל הפחד והוא מתקרר למרות שיכולנו לגלות אם התה חם בשלוק אחד.
אנחנו רואים מישהי שמוצאת חן בעינינו ונותנים לה לעבור, אנחנו מתלבטים מה נלמד ונעשה במקום פשוט לעשות וללמוד. אנחנו שומרים את הדברים שאנחנו רוצים לעשות לאחר כך עד שזה כבר לא רלוונטי ומתפספס, וחבל.
כי כולנו רוצים
לחיות חיים לוהטים
חיים שעוברים בלחיים סמוקות חיים שיאתגרו אותנו
שירגשו אותנו
חיים שירוו אותנו
בקיצור חיים ששווה לחיות.
אז נכון, זה יהיה מפחיד. לפעמים נקבל כוויות ולפעמים היא לא תרצה ולפעמים נעשה טעויות, אבל יש פעמים שזה יהיה הדבר הטוב ביותר שיכל להיות. ואז זה שווה את הכל. הרי בואו נודה באמת - דוגרי, מי רוצה בכלל לשתות תה פושר? טוב שומעים, התה שלי לא יישאר רותח לעוד הרבה זמן וגם ככה סיכמנו שאני על זמן קצוב, אז תעשו את הדברים שאני יודע שהקטע הזה העלה לכם. נו למה אתם מחכים? קדימה! לפני שיתקרר.
זילבר, בן 25 מרמת גן, הוא בנם של יעל ואיתי זילבר. הוא שירת במילואים כמ"מ בגדוד חי"ר 7007 של חטיבת הראל, ואחרי השחרור נסע לטיול הגדול בעולם - שם תפסה אותו המלחמה. הוא חזר לאחר שנקרא לשירות לאחר מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר, ונפל השבוע בקרב בצפון רצועת עזה.
איתי, אביו של יובל, ספד לו: "כשדיברתי איתו בהתחלה, אמרתי לו 'יובל, נתת ארבע שנים וחצי, שב, תנוח, יש מספיק חיילים'. הוא אמר לי 'אבא, אני בקשר עם המ"פ והכול בסדר'. הוא ביקש שאעזור לו למצוא טיסה חזרה לארץ, אבל בסוף הוא מצא לבד. הוא טס מתאילנד לפריז ומשם לישראל. הוא הגיע בשישי בבוקר ובשבת הוא כבר היה בשדה תימן והתייצב ליחידה שלו, אפילו מבלי שהוא קיבל צו 8. אני זוכר שהוא אמר לי 'אבא, אין לי ציוד טקטי, תנסה להשיג לי', אבל בסוף הם קיבלו".
"הספקנו לפגוש אותו לפני כשבוע", הוסיף איתי. "הוא יצא לאפטר ועשינו פיקניק על הדשא. הוא היה ילד קסם; מצחיק, חכם, אהוב, צנוע. הפעם האחרונה ששוחחנו הייתה בשישי בערב. הוא התקשר כדי להגיד לי שהוא אוהב אותי ושלא אדאג. אמרתי לו שאני אוהב ומחזק אותו".
"האנדרטאות של כל זה" - החיבור שכתב זילבר ליום הזיכרון האחרון
לא מזמן כל כך הייתי בהר הרצל יחד עם מי שהיו אז חיילים בהכשרה של גדוד 50. הלכנו שם במהלך סיור שיגרתי שקורה כל שנה טרם ההשבעה, בזמן שהלכנו שם סיפרתי להם על סיפורי הגבורה של אנשים בודדים שהרבה בזכותם אנחנו כאן, היו שם הרבה גיבורי ילדות של כולנו כמו רועי קליין ויוני נתניהו וכאלה שאולי לא שמעתם את שמם כמו יובל הראל.
נאלצנו ללכת מספר דקות בשבילי בית הקברות חוצים שדות לבנים של שיש בכדי להגיע מקבר אחד לאחר... ההליכה ברוב הימים עוברת כדבר טבעי לא התקבלה אצלי ככה באותו היום.
הליכה שצובעת את העיניים בלבן עם בליל שמות שלא נגמר, בעודי שם בבית הקברות עובר אני על יד המחיר הכבד ביותר ששילם העם היהודי בשביל המדינה הזאת טובי בנינו ובנותינו.
אנדרטאות לבנות אלה פזורות בכל מקום שלא נלך בארצינו הקטנה בין אם בבית קברות צבאי, אזרחי או באנדרטאה לזכר.
אתרים אלה, כך התבהר לי באותו יום, הם לא רק זכר לנופלים אלא לפיד בוהק שמדגיש את כל הפוטנציאל האדיר שאבד בשביל הקמה ושימור של המדינה הזו. כל נער ונערה הותירו עוד סיפור שלא הסתיים עוד פוטנציאל גלום שמוצא את מקומו לא בסיפור שלהם אלא בסיפור של כולנו.
את האנלוגיה הזאת לא אני המצאתי, אבל רק באותו היום הצלחתי למצוא בה את המשמעות החזקה הזו, רק שם כמה שעות לפני שמחלקת הלוחמים שלי הלכה להישבע גם היא לשלם את המחיר במידת הצורך ולפעול בכל כוחם כדי שאף אחד אחר לא יאלץ לעשות את זה בעתיד, הצלחתי להבין לראשונה על מה אנחנו נשבעים ובשביל מה אנחנו כאן.
אני כותב לכם את המילים האלו אחרי יום שכול כולו עוסק בהכרת תודה הזו עבורם בין אם עשו זאת בשעת קרב ובין אם נהרגו בזמן ששירתו את המדינה. האובדן שלהם ושל המשפחות שלהם הוא מה שמאפשר לנו להיות כאן ולחשוב על המסיבה שנצא אליה היום בערב.
אני לא יודע בדיוק איזה מסר אני מקווה להעביר אולי נסיון להצליח ללכוד את התחושה הזאת עבורנו שאנחנו חלק מסיפור הרבה יותר גדול כזה שממשיך להיכתב מדי יום.
סיפור של עם שלם בן יותר מ-2000 שנה, סיפור של מדינה שחוגגת היום 74 ומחיר הקיום שלה לא יסולא בפז. אני לא יודע מה איתכן אבל לי זה נותן הרבה פרופורציה, הבנה של כובד האחריות, הרבה הערכה וקצת גאווה.
עד היום הותרו לפרסום שמותיהם של 332 חללי צה"ל שנפלו במסגרת מבצע "חרבות ברזל". מספר זה כולל את לוחמי כיתות הכוננות ביישובים השונים, אך אינו כולל את עשרות השוטרים ואת אנשי שב"כ שנפלו בקרבות.