מדינת ישראל יוצאת לקרב כשהנהגתה מפולגת. לצה"ל יש אינטרסים משלו, ביטחוניים נטו ואמורים להתבצע על פי תכנון בהתאם למה שקורה בשטח בהמשך. לממשלה יש אינטרסים משלה והעליון שבהם הוא שרידותה ושרידות נתניהו. לאמריקנים (שהם חלק מכריע בהנהגת המדינה) יש אינטרס משלהם והוא שלמות הנדבך האסטרטגי במזרח התיכון.
לכל העדכונים על המלחמה
מדובר בשלושה קווים מקבילים שאין להם נקודת מפגש, שבו הם הופכים לקו מנחה אחד. כולם רוצים במיטוט חמאס ובתמונת ניצחון, אבל כל צד מצייר אותה באורח שונה. האינטרס של הציבור בישראל הוא תמונת ניצחון שתכליתה להחלים את המדינה מזוועת הדמים שספגנו ולאפשר לה להשיב את המצב לקדמותו. לא מבחינה פוליטית וחברתית (השבר הפנימי יעמיק וילך), אלא מבחינת היכולת של האדם ברחוב לתכנן חציית כביש תחת איום של מכונית ולא של רקטה. מה שמפצל את הרצון המשותף הוא חוסר הסכמה לגבי היום שאחרי כשגם ביום שלפני אין הסכמות ברורות על הדרך לחיסול חמאס והטיפול בחטופים.
הצלחת המבצע היא השגת מטרות ריאליות במינימום זמן וקורבנות. ככל שהאש בחזית תהיה קצרה יותר כך, כמו חורש שנשרף, תחל מיד צמיחה חדשה. יקח שנים עד שהחורש יחזור לעצמו בתקווה שבפעם הבאה יטופלו הפירומנים משני הצדדים מבעוד מועד.
לצאת ללחימה ללא מטרה ברורה באשר ליום שאחרי ללא לוח זמנים, אפילו לא משוער, זו שגיאה גסה על גבול חוסר האחריות. כאילו מדובר בכנופייה של קוזקים שמסתערים על עיירה. באשר אסטרטגיית היציאה: גם חוליה לילית של מארב בטן באזור בעייתי מסתלקת מהמקום עם אור ראשון. מי שקובע מתי עולה השמש בעזה הם הביידנים ושיקוליהם האסטרטגיים שכוללים אגב את התוכנית להצלת ישראל מעצמה.
יש חילוקי דעות בין ביידן בין ממשלת נתניהו ובין צה"ל. כמו שזה נראה כיום, את מהלכי הקרב בפועל בשטח (ובשקט) מנהלים הלוי, איזנקוט וגנץ. הקבינטים נגררים אחרי ניהול הסיטואציה כחותמים על עיוור וחתומים על התוצאות. הגורם הבעייתי בשלב זה הוא נתניהו. האיש הזה קורס מול העובדה שגורלו נחרץ. הוא מטלטל מצד (בריק) לצד (אשכנזי) ומטלטל את המערכת. ורק הביידנים יודעים בדיוק מה הם רוצים: תמונת ניצחון על חמאס (לא מעניין אותם חיסול מוחמד דף אחד פחות או סינוואר אחד יותר). לחימה בהתאם לדיני המשפט הבינלאומי וחזרה מיידית לשיחות עם אבו מאזן על שתי מדינות לשני עמים.
לתביעה האמריקנית יש גיבוי מכל העולם שכיום תומך בנו. הבעיה: היענות לתביעה הזו היא סופה של כנופיית ה-64 וסופו של נתניהו. הטפשון, המהומתן, התבוסתן והמסתבך הסדרתי בפלילים אזוק כיום בפלונטר שיצר. הוא ומדינת ישראל איתו. לכן אסור שכנופיית ה-64 תהיה מעורבת באמצעות נתניהו בניהול המלחמה. ואסור ששיקולי הישרדות של הקואליציה ומשפטי נתניהו יהוו גורם בשאלה כמה זמן וכמה חיילים יסכן צה"ל כדי להשיג תמונת ניצחון.
בסופו של יום קרב וערבו השאלה הגדולה היא מה רואים בתמונת הניצחון הנדרשת, או הרצויה, כלומר מה ירגיע את הציבור ביום שאחרי. ישראל נכנסת ללחימה תוך פלונטר פוליטי אידיאולוגי וללא ידיעה מה מטרת הלחימה המדינית שמעבר לעיי חורבות עונש קולקטיבי וקרקפות של מנהיגי חמאס. הבעיה: גם אם נחסל את חמאס, או רק נכריז שחוסל עדיין יהיו ברצועה שני מיליון פלסטינים, ואם לא יתחולל שינוי משמעותי ביחסים שבינינו לבינם הסיבוב הבא יהיה אלים יותר וזה יקרה מהר יותר.
אומרים לנו שכוחות הקרקע ינועו בזהירות על מנת לא לאבד חיילים וזה בסדר גמור, אבל להרוס ולהרוג ללא מטרה מדינית מאפיין פשיטות קוזקים של פורעי דם ואש בסגנון חמאס. אנחנו לא חמאס ואסור שנפסיד את הקרב על תודעת העולם שמתחולל כיום בכל עוזו. חללים פחדים זוועות הרס שכול זעם נקם ודיסאינפורמציה הם כלי העבודה שכל צד עושה בהם שימוש כדי לקדם את צידקתו. זו ראייה צינית אפילו מקברית, אבל זו המעטפת השיווקית של כל מלחמה והיא מעין כלי לחימה נוסף. בעולם רווי בפייק רשתות בלתי מפוקחות (תודה אילון מאסק ומארק צוקרברג) נשארה רק התקשורת האמיתית לדווח ולתווך את האמת בזמן לחימה, והאמונה במנהיגות כמובן, מה שמחזיר אותנו לתשובה שכבר ניתנת לא רק בסקרים - אלא ברחובות.
תיעוד תקיפת חמאס. 7 באוקטובר 2023
כתבות נוספות בוואלה! על המלחמה בעזה
הארגון היעיל ביותר בממשלה, לאסוננו, הם חרד"לי הציונות הדתית-לאומנית-משיחית. לפני כמה ימים עצרו חיילים ומתנחלים שלושה פלסטינים בוואדי א-סיק, השתינו עליהם וכיבו על גופם סיגריות בוערות (הגר שיזף, הארץ, כבוד על התחקיר). במקביל, עצרו חיילים ומתנחלים פעילי שמאל ישראלים שהיו שם, בהם קטין, כפתו אותם ואיימו עליהם שיהרגו אותם, הם החזיקו בהם במשך כמה שעות, כמה מהפעילים הוכו. לצד נוכחות של אנשים במדים, סיפרו הפעילים, בשלב מסוים הופקד על שמירתם גם מתנחל צעיר בלבוש אזרחי. הישראלים שוחררו לאחר שלוש שעות, רק בשעות הערב שוחררו הפלסטינים בידי אנשי המינהל האזרחי. במקביל ובאותו הזמן, חיילים ומתנחלים עצרו גם והם פונו לבית חולים ברמאללה. משתי הקבוצות נגנב רכוש רב, כולל מכונית וכסף מזומן.
האירוע התרחש ביום חמישי, כמה ימים לתוך מהומת 7 באוקטובר. החיילים היו מיחידת "ספר המדבר", שהוקמה לפני שנים אחדות והיא מגייסת לשירות צבאי נערי גבעות ובייחוד נערים ממאחזי החוות. נפתחה חקירת מצ"ח ומח"ט הבקעה הדיח את מפקד הכוח (מה עם הפורעים עצמם?). כמה ימים אחר כך, ככל הנראה בהרכב דומה הוצתו מכוניות בחווארה, נופצו חלונות של חנויות ובאירוע שעבר כאילו קרה באינדונזיה. ביום רביעי הזהיר ביידן במסיבת עיתונאים בגן הוורדים (עם ראש ממשלת אוסטרליה) מפני סכנת פרעות המתנחלים בגדה: "פעולות הקיצונים הן תוספת דלק לבעירה", אמר.
בינתיים מה שקורה בצפון נשאר בצפון אבל מתכתב עם הפחדים מול כניסת חיזבאללה לעימות. כולל ארסנל טילים רקטות פגזים וחדירה קרקעית לישובים. גם מה שקורה בגדה נשאר כביכול בגדה, אבל נמחק מהתודעה הציבורית. כאילו מדובר בצידו השני של הירח בעוד סכנתו גדולה יותר משתי הסכנות המקומיות בעזה ובצפון. מול חמאס מתנהל קרב חורמה במגמה לחסלו מנהיגותית וארגונית, להוכיח לעצמנו שנקמנו ולאויבינו שכך תיראה הנקמה גם בביתם. מול חיזבאללה עדיין ניתן להכיל את התקריות המקומיות, אם החזית בגדה תצבור תאוצת זעם ותסכול היא עשויה להיות (יחד עם המכות מצפון ומדרום) מכת מדינה שתרעיד יסודות - בתקווה שזו לא תהיה מכת החסד.