20 יום לתוך המלחמה נגד חמאס, חיל האוויר ממשיך לכתוש את עזה וצה"ל ממשיך להיערך לפעולה קרקעית בעוד הדרג המדיני מתלבט. לשם ההשוואה, 20 יום לתוך מלחמת יום כיפור נגד צבאות מצרים וסוריה, צה"ל ניצב בשערי דמשק, הארמיה השלישית מכותרת ומורעבת, צה"ל בגדה המערבית של תעלת סואץ. שני הצבאות האדירים שהפתיעו אותנו לפני 50 שנה בדיוק, ספגו מכות כבדות. בעקבות המלחמה הזו החליט אנואר סאדאת לעשות שלום עם ישראל, מתוך מסקנה שאם לא הצליח להכריע אותה בהפתעה המושלמת של יום הכיפורים, מדובר במשימה בלתי אפשרית. נדמה לי שאין אצלנו אדם שפוי אחד שמאמין שזה הלך הרוח של צמרת חמאס, עמוק במנהרות ה"מטרו" של עזה, ברגעים אלה.
מי שחושב שהמכה שניחתה עלינו בשמחת תורה לפני שלושה שבועות קשה יותר מהמכה של יום כיפור, מתבלבל. חורבן הבית השלישי היה מוחשי יותר כשאלפי טנקים של שני צבאות עצומים שעטו לתוך ישראל. ועדיין, בנימין נתניהו מזמן פעם אחר פעם גנרל קשיש בשם יצחק בריק, כדי שיפחיד אותו עד מוות וישכנע אותו שצה"ל לא כשיר להילחם באלה שקמו להשמיד אותנו. לו נתניהו ידע שבכל פעם, בטרם הפגישות איתו, בריק מתייעץ עם שנוא נפשו, גיבור ישראל מוקי בצר, אפילו הוא היה צוחק. "יש לי הרבה כבוד לבריק", אמר לי קצין בכיר מאוד השבוע, "אבל הוא מסתובב ומפיץ רוח נכאים ותבוסתנות, הוא מפרנס את הפחדים של ביבי ומעלה את לחץ הדם לכל הקצינים והמפקדים שאמורים להיכנס לעזה כדי לעשות את העבודה. הוא עושה את זה גם בחדרים הסגורים וגם באולפנים, אל מול פני האומה, ואף אחד לא שוקל להגיד לו די, יצחק. מספיק".
הבעיה היא, שנתניהו יהיה תמיד מושפע מהאיש האחרון שהפחיד אותו. כרגע, זה בריק. לכמה רגעים, תא"ל (בדימוס) אפי איתם ניסה להפוך את הקערה ולהפיח בנתניהו רוח לחימה, אבל רוח הנכאים ניצחה. מזל שגולדה מאיר לא זימנה את בריק למטבחה בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. בריק, כמטאפורה. כי בריק האמיתי לא היה זמין אז להפחדות. הוא נלחם על שפת התעלה ונמנה על הגיבורים שהצילו את עם ישראל. נדמה לי שגבורתו ההיא כטנקיסט גוברת על תפקידו הנוכחי כאלרמיסט.
אחרי שהכל ייגמר, נצטרך לעשות תיקון. כן, גם בצה"ל. יש לנו צבא קטן מדי. חתכנו וקיצצנו בו יותר מדי. הסתמכנו על טכנולוגיה ועל מודיעין ועל סיגינט וסייבר וחיישנים ודיגיטל ורב מימדיות, על חשבון המגפיים הפשוטות ההן, על הקרקע. צריך יותר טנקים. וצריך עוד מטוסים. ועוד אוגדות מתמרנות. ועוד לוחמים. בחלק מהנושאים עליהם דיבר בשנים האחרונות, בריק צדק. בחלק אחר, פחות. הוא לא הזהיר מפלישה בדרום. הוא הזהיר מפלישה בצפון. ואחרי שאמרנו את כל זה, צה"ל מסוגל לבצע תמרון מוצלח בתוך רצועת עזה. צה"ל יכול להכריע את חמאס. יש לנו צבא מצוין, לוחמים מעולים, קצינים ומפקדים מהשורה הראשונה. אם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים כאן, אנחנו צריכים לתת את ההוראה ולעשות את העבודה.
זאת, ועוד: המכה שספגנו ב-7 באוקטובר קשה, אולי חסרת תקדים. כגודל האסון, כך גודל ההשפלה. אבל העובדה שלמרות עוצמתן של ההתקפה וההפתעה הצלחנו להדוף את הפולשים ולהפוך את פני הקרב תוך כמה שעות, צריכה לעודד את כולנו. גילויי הגבורה של הקצינות והקצינים, הלוחמות והלוחמים, הרבש"ציות והרבש"צים, האזרחיות והאזרחים, הישראלים והישראליות שמצאו את עצמם נלחמים בשיניים ובציפורניים על הבית, במובנו הבסיסי ביותר, עוד יסופרו רבות. המתקפה הייתה עוצמתית, מתוכננת, קטלנית ומדויקת. הונחתה אש תופת והופעל כוח רב שמוערך בכ-3,000 מחבלים תוקפים. הם היו מאומנים, מזויינים ואולי גם מסוממים. ועדיין, בכל המקומות בהם ציפו לוחמי צה"ל או כיתות הכוננות לתוקפיהם, ידם היתה על העליונה. במקומות בהם נרשמה הפתעה, זכו המחבלים להצלחות גורפות, אבל נהדפו בחזרה עד אחר הצהריים. כשהשמש נטתה לשקוע, היו כבר מפוזרות בשטח כאלף גופות של מחבלים ורוב כוח הנוחבה טואטא בחזרה למחילותיו. זה לא מובן מאליו.
העוצמה שצה"ל מרכז סביב הרצועה, אדירה. לא בכדי נאלץ רב אלוף הרצי הלוי, להכחיש את אמירתו של הרב פילדמרשל אריה דרעי, שאמר איפשהו שלצה"ל אין תכנית להכרעת חמאס או מיטוטו. מה שאתם שומעים מדרעי, זה מה שהוא שומע מנתניהו. במקביל, ובאורח פלא, צץ לו קמפיין רשת תחת הסלוגן "התפכחנו", אותו הובילו ביביסטים בעבר או בהווה (או בעתיד), שקרא לא להיחפז להכנס לעזה. סוף מעשה במחשבה תחילה. כל גרגרני המיקרופון וגיבורי המקלדת שהאשימו את בנט ולפיד חדשות לבקרים בתבוסתנות והבטיחו לנו את מלכות השמיים והארץ וכל צבאם כשתוקם סוף סוף ממשלת ה"ימין על מלא", נאלמו דום. כל הינון מגלים שצווחו שממשלת השינוי לא מסוגלת לפעול בעזה בגלל שהיא מחוייבת לאחים המוסלמים, גילו פתאום את האחים המוסלמים האמיתיים ומיהרו להרטיב בחיתוליהם החד פעמיים. אם הגיחוך הזה לא היה שלנו, גם אנחנו היינו צוחקים.
זה מה שאומרים בצה"ל: עם כל הכבוד להפחדות של בריק, הוא לא מחובר לצה"ל הנוכחי. הוא לא מסתובב בשטחי כינוס. הוא לא מכיר את העוצמה והוא לא מכיר את הנחישות. צריך להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. אין סרט כזה שיאפשר לנו לסגור את האירוע בעזה בלי להיכנס פנימה. ישראל לא תוכל לסבול מצעד ניצחון בעוד חודשיים בו חמאס יוביל בתהלוכה מאות שבויים וחטופים ישראלים, עם דגלים ירוקים. זה לא יקרה. אז נכון, זה יהיה קשה, ויהיו אבידות, וזה יהיה גם מכוער, אבל זה צריך לקרות. מי שלא מבין את זה, לא כשיר. ככה פשוט.
בצד של הדיבורים, הגיע הזמן גם לשנות את ההגדרות. הבומבסטיות של "השמדת" חמאס או "מיטוט" חמאס או "מחיקת" חמאס, מיותרת. כולנו חטאנו בהיבריס הזה על הדם הרותח. אי אפשר להשמיד אידיאולוגיה או רעיון. כשניסינו לארגן "סדר חדש" בלבנון, מצאנו את עצמנו מתגעגעים לסדר הישן ומסתלקים עם הזנב בין הרגליים אחרי 18 שנות דימום. במקום להצהיר, בואו נהיה צנועים, ניכנס לקן הצפעונים העזתי, נשלוף משם כמה שיותר נחשים, נרוצץ את גולגולותיהם ונצרוב את הגנטיקה הלאומית שלהם למאה השנים הקרובות.
לפני 75 שנה הייתה מלחמה שנצרבה בחייהם של שני עמים בדרך הפוכה: עצמאות אצלנו, נכבה אצלם. כך צריך לקרות גם הפעם. את המכה שחטפנו צריך להכפיל פי כמה וכמה ולהנחית אותה אצלם. צריך לחתור למגע, להפעיל עוצמה ולהדגים לכל העיניים הנעוצות בנו מסביב שלא כדאי להתעסק איתנו, שלא מומלץ לתקוף אותנו ומי ששוחט את ילדינו, נשותינו, קשישינו ואזרחינו, משלם מחיר כבד מנשוא. מתי נדע שניצחנו? כשננצח, נדע.
ישבתי השבוע עם איש ימין מובהק, אידיאולוגי ובטחוני, שביקש ממני להרפות מנתניהו. "הוא גמור", אמר לי, "הוא יודע את זה. הוא מבין שהוא סיים ושאין שום סיכוי שיישאר בתפקיד אחרי המלחמה. עכשיו, מה שחשוב זה לנצח". שאלתי אותו אם הוא בטוח. "מעל כל צל של ספק", אמר, "אני יודע על מה אני מדבר". מאז השיחה הזו אני מחפש סימנים לתובנה הזו אצל נתניהו. מה שאני מגלה, זה סימנים הפוכים.
ביום רביעי הוא שוב הודיע שיודיע הודעה מיוחדת. הצהרה דרמטית. ערוצי הטלויזיה שוב הסתדרו בשלשות לקראתה (אין להם ברירה, זה ראש ממשלה במלחמה). גל השמועות מרט את עצביהם של הישראלים ופסיכולוג בכיר כתב לי שהוא מוצף פניות של מטופלים שבכל פעם שמודיעים להם על הצהרה צפויה של נתניהו, הם נקלעים להתקף חרדה מהולה בזעם.
ההודעה של נתניהו כללה, סוף סוף, נטילת אחריות. "אני אחראי", אמר, "על הבטחת עתידה של המדינה". רוצה לומר, אני איש העתיד. אז מי הם אנשי ההווה? או אנשי העבר? את זה הוא לא אמר. "אחרי המלחמה", הודיע, "כולם יצטרכו לענות על שאלות קשות, גם אני". אני מעריך שהוא התכוון לשאלות הקשות של המראיינים בערוץ 14, או של חברי ועדת החקירה המשפחתית שיקים, בה יישבו מקורביו. כך או אחרת, נתניהו לא קיבל אחריות. אפילו לא ברמז. מה שמוכיח שהוא לא הולך לשום מקום. מבחינתו, שנלך אנחנו.
האם תוקפים ומותחים ביקורת על ראש ממשלה במלחמה? קוראי הטור הזה יודעים שאני מתחבט סביב השאלה הזו ללא הרף. אפשר היה לעזוב הכל ולהתרכז בנצחון, לו היה נתניהו מתנהג בהתאם. לו היה מקבל על עצמו את האחריות העליונה, בדיוק כפי שהטיף לאולמרט ב-2006, בדיוק כפי שהרצה בעדותו בפני ועדת וינוגרד, בדיוק כפי שהצהיר באין ספור נאומי בריטון משכנעים. אפשר היה לעזוב הכל ולהתרכז בניצחון לו נתניהו היה מוכיח כשירות לניהול המשבר העצום לתוכו נקלענו. לו היה ממנה אדם ראוי לתפקיד אליו הצניח את גל הירש. לו היה פונה לשופרותיו ומבקש מהם להרפות עם מסע השקרים, עלילות הדם וחדשות הכזב שהם ממשיכים להוביל בערוציהם השונים. לו היה אומר לציבור, באחת מהופעותיו, שהטענות על "בוגדים בתוכנו" שקשרו קשר להמליך את חמאס על ישראל כדי להיפטר מנתניהו, הן הבל הבלים ורעות רוח.
הוא לא עושה שום דבר מהדברים האלה. הוא מוקף בחדלי אישים שלא מסוגלים לנהל פיצוציה נידחת. סביבו, שממה ושית. אין ממשלה, אין מענה לנפגעים, לפליטים, למפונים, לתושבי הצפון או הדרום. ככל שחולף הזמן, אנו מגלים את עוצמת ההרס שהאיש הזה השאיר בציבוריות הישראלית, בשירות הציבורי, במשרדי הממשלה, במוסדות שאמורים לטפל עכשיו בכאוס מסביב. אז נכון, טיפוסים כמו דודי אמסלם או שלמה קרעי (שהחל השבוע לצייץ באנגלית, כנראה מיצה את הגידופים בעברית) לא יכולים להסתובב בציבור ללא אבטחה כבדה, אבל זה לא מנחם אף אחד. הם הצליחו, אנחנו נכשלנו. ישראל הפכה למדינת עולם שלישי נחשלת, שדירת הניהול חובבנית במקרה הטוב וחדלת אישים וכישורים במקרה הפחות טוב, אין החלטה סבירה אחת שמתקבלת בזמן הנכון וגם כבר התקבלה, אין מי שיבצע אותה.
הוא גם נגוע בניגוד עניינים מובהק, מובנה, מסוכן. מי שמכיר אותו ואת סביבתו יודע שהדבר היחיד שמעניין אותו עכשיו זה לשרוד. המדינה אף פעם לא הייתה במקום הראשון, מבחינתו. הוא זקוק לזמן. הוא מאמין בזמן. הוא אלוף העולם בהעברת זמן ומשחק על זמן. ההססנות שלו, מדיניות ההכלה שלו, הדחיינות והפחדנות, התפוצצו לנו בפרצוף ב-7 באוקטובר בעוצמה של פצצת אטום. אבל הוא, בשלו. ישראל צריכה עכשיו פעולות חדות מהירות, מנהיגותיות. כרגע, אין מי שיספק לה אותם.
ביום רביעי הוא כבר ידע שבני גנץ מתעתד לכנס מסיבת עיתונאים ולענות בסופה על שאלות. הוצע לו להצטרף. הוא התלבט, וסירב. במקום זה, מיהר להקדים את גנץ באותה הופעה אומללה, בה קיבל אחריות "על עתידנו". הוא נראה חסר אונים, כבוי ומדוכא. האם עדיין צריך להתאחד סביבו? האם ראוי לבלוע את הביקורת, להפסיק לדווח לציבור על מצבו ומעשיו של ראש ממשלה במלחמה, ולקוות לטוב?
הלוואי שידעתי את התשובה.
נתניהו הוא בן של היסטוריון. הוא מכיר מצוין את צ'רצ'יל. הוא מעריץ גדול שלו. פעם, בשיחה עם מאיר דגן ראש המוסד, השווה נתניהו את נאומיו הגדולים לנאומיו של המנהיג הבריטי הדגול. "כן, ראש הממשלה", נאלץ דגן להסכים, "אבל צ'רצ'יל לא רק נאם, הוא גם עשה דברים". נתניהו יודע איך צ'רצ'יל נקלע להנהגת בריטניה. זה קרה בהפוגה בין פרוץ מלחמת העולם השניה, לתחילתה של הלחימה עצמה. בעשרת הימים האחרונים ישראל נמצאת בהפוגה דומה. חטפנו מכה קשה, ברור לנו שעוד מעט תתחיל מלחמה, בינתיים מתארגנים ומפציצים מהאוויר.
מה שהבריטים עשו בהפוגה ההיא, זה הראו לנוויל צ'מברליין, ראש הממשלה ההססן והפייסן, את הדלת. במקומו, הם השמישו את צ'רצ'יל, שכבר חנה במגרש הגרוטאות הפוליטי, ומינו אותו לראש הממשלה. הבעיה היא שזה קרה בפרלמנט הבריטי ובמפלגה השמרנית הבריטית. בכנסת ישראל ובמפלגת הליכוד, אין היום אנשים עם עמוד שידרה מוסרי כלשהו. העובדה שאין בנמצא חמישה ח"כים בליכוד שיודיעו לנתניהו בקול ברור וצלול שזה נגמר, יואיל נא בטובו לפנות את מקומו למי שייבחר תחתיו במפלגה כדי לאחד מחדש את הציבור ואת צה"ל ולנצח את המלחמה, היא לא פחות ממזעזעת. האירוע הזה ירדוף את חבורת הגמדים המחממת את כסאות עור הצבי עד יום מותם.
אני שואל את עצמי מתי אבי דיכטר יבין את מה שעולל לעם ישראל. תאמינו או לא, האיש משוכנע שיש לו סיכוי טוב להיות ראש הממשלה הבא. זה אמיתי. למה לא, בעצם? הוא היה ראש שב"כ, הוא היה שר בט"פ, הוא מנוסה ויודע לדבר ערבית במבטאים שונים. למה הוא לא, וניר ברקת כן? למה ישראל כץ כן, ודיכטר לא? על העליבות הזו, משלמת עכשיו מדינה שלמה מחיר כבד.
מכובדי, מר דיכטר. אנחנו מכירים יום או יומיים. אני רוצה לגלות לך סוד: הסיכוי שלך להיות ראש ממשלה נמוך מהסיכוי של יאיר נתניהו להחליף את אבא שלו בתפקיד הזה בשבוע הבא. זה לא יקרה. במקומך, הייתי מתמקד בסיכוי שלך להיות ראוי להמשיך להלך בין בני האדם ולהיחשב לפטריוט ישראלי. במקום להמשיך להתמקד בעצמך, בתדמיתך ובמלוכה, הגיע הזמן שתחשוב על מדינתך.
איך אפשר להמשיך להיות "מאוחדים" סביב נתניהו כשאוויל בשם דורון אטיאס, היועץ הפוליטי של ניסים ואטורי, סגן יו"ר הכנסת, משתף בקבוצת ווטסאפ סגורה של הליכוד אתמול (!) את תיאוריית הקונספירציה לפיה "ההתקפה של חמאס הייתה חלק מתוכנית סודית של צמרת הצבא, אמ"ן ושב"כ להפלת נתניהו". בקבוצה הזו חברים השר אלי כהן, ח"כ קטי שטרית, חיים ביבס, פעילי ליכוד בולטים ויועצים לח"כים ושרים. אף אחד מהם לא הגיב לדברים ששיתף אטיאס. העתונאי בר שם אור הרים לאטיאס טלפון. זה מה שהגאון אמר לו: "לאף אחד אין באמת מושג מה היה שם. חברה שלחה לי את זה. זה תחת צו איסור פרסום".
לא, מר אטיאס. זה פייק. אין שום צו איסור פירסום על הקונספירציה הזו. מי שמעלה על דעתו שהסיפור הזה אפשרי זקוק לאישפוז כפוי מיידי. כשבכירים במפלגת השלטון מפיצים תיאוריית קונספירציה כזו, המפלגה הזו צריכה להיות מטוטאת לפח האשפה הקרוב ביותר. כשראש המפלגה הזו הוא האיש שמוביל עכשיו את צה"ל, השב"כ, המוסד, אמ"ן וכל הלוחמים שמואשמים כאן בבגידה לתוך מלחמה גורלית, סימן שמשהו בסיסי מאוד השתבש כאן. מכונת הרעל שלכם מתחילה להרעיל את עצמה. אותנו היא כבר הרעילה מזמן.
למזלנו, הצבא והשב"כ נתונים בידיים טובות. אף אחד מראשי זרועות הבטחון, מהרמטכ"ל דרך ראש השב"כ וכל האחרים, לא מעז להשתעשע באפשרות שהוא ראוי להשאר בתפקידו אחרי שהכל ייגמר. האנשים הטובים האלה לא יזכו ללילה שקט אחד בשארית חייהם. תמונות המחדל, ההפתעה המודיעינית, הכשלון המבצעי, ירדפו אותם לנצח. תמונותיהם של יותר מ-1,400 נרצחים לא יימחו מזכרונם לעולם. הם קיבלו על עצמם אחריות. כמה מהם שקלו להתפטר בו ביום, אבל הבינו שהפקרת הלוחמים והקצינים בעיתוי הקריטי הזה תהיה הוספת חטא על פשע.
עכשיו הם צריכים להתמודד עם מכונת הרעל הביביסטית שממשיכה לחרוש על גבם, להאשים אותם בכל תחלואי המדינה ולנסות להפיל עליהם גם את המחדל האסטרטגי, הגדול, החובק-כל ששייך רק לאדם אחד. הם חורקים שיניים וממשיכים. הם יודעים את האמת. היא תזדחל ותתגלה לאור השמש ביום שאחרי. הרי כל הדיונים ממוסמכים, כל ההחלטות מתוייקות, הכל מתועד ומוקלט. כל האזהרות שקיבל נתניהו, כל הפעמים בהן הוא אפילו לא הסכים לשמוע אותן, כל האורות האדומים וצפירות האזעקה העולות ויורדות שהושמעו בפניו בתדירות הולכת וגוברת מאז שיסה את צמד כלבי התקיפה שלו בדמוקרטיה. הכל שריר וקיים וברור ויוצג לציבור ביום פקודה.
היום, כשמכונת ההסברה הפלסטינית, המרופדת בכסף קטארי, בכל האנטישמיות שבעולם ובאל ג'זירה, מתחילה להפוך את דעת הקהל העולמית נגדנו, רבים מהישראלים מגלים עד כמה מופרעת הייתה ההתקפה של יריב לוין ושמחה רוטמן על הדמוקרטיה בכלל ובית המשפט העליון בפרט. היום, כשאנחנו מקוששים ומרכזים וצוברים כל טיפת לגיטימציה בינלאומית כדי לאגור מספיק אשראי להתקפה הגדולה על חמאס, אנחנו מבינים כמה קריטית היא מטריית ההגנה שפורס מעלינו בית המשפט העליון. כמה חשוב לשמור על כיפת הברזל המשפטית-בינלאומית הזו, לימים כאלה.
אתם חושבים שהם למדו לקח? ברור שלא. ח"כ טלי גוטליב הפציעה השבוע מעל דוכן הכנסת ונשאה בו נאום שכולו צווחות אימים שכל קשר ביניהן לבין המציאות דמיוני לחלוטין. קצפה יצא על עתירה לבג"ץ בעניין בית חולים אל קודס בעזה. היא עירבבה את העובדות, סילפה את הפרטים, לא הבינה את המהות, הכפישה את בג"ץ, הטפישה את עצמה והדגימה, פעם נוספת, כמה עמוקה תחתית החבית של הביביזם הליכודי.
"העזתים", צרחה גוטליב, "מגישים עתירה לבג"ץ. בג"ץ שלנו!!", התפלצה, וסיפרה צ'יזבט ארוך על איך עזתים פונים לבג"ץ בדרישה לא לפוצץ את בית החולים הזה, בגלל שהם קיבלו טלפון "ממדינת ישראל" לפנות את יושביו. "זה הספיק לבג"ץ", ציווחה הכרוכיה, "כדי לפתוח את ההליך ולבקש מהר את תגובת המדינה, ולא צורף תצהיר, כי העזתים לא מבינים עברית", וכן הלאה וכן הלאה. השורה התחתונה של הצווחנית התמהונית הזו היתה שבג"ץ בעצם מונע מצה"ל להפציץ בית חולים שמשמש מגן אנושי, ובכך מסכן את חיילי צה"ל, ואידך זיל חמור.
מה באמת קרה? לא העזתים עתרו לבג"ץ, אלא עמותת "רופאים לזכויות אדם", הרשומה בישראל. אני רחוק מדעותיהם של חברי העמותה הזו כרחוק מזרח ממערב, אבל הם עמותה חוקית ורשומה. העמותה הוגשה אחרי חצות, בדרישה לא לתקוף את בית החולים כל עוד לא הוצאו ממנו החולים והרופאים. העתירה הוגשה בבהילות, ולכן לא צורף אליה תצהיר, וגם לא היתה מצידם של העותרים פניה מוקדמת לרשויות הצבא בעניין הזה ("מיצוי הליכים").
רוב שופטי או הרכבי בג"ץ היו אכן דוחים את העתירה הזו על הסף. את העתירה הזו פגשה הרכב ליברלי יחסית, שנהג מעט אחרת. הוא ביקש מהעותרים להמציא "פניה מוקדמת" למשיבים (או לפרקליטות) ואת התשובה אליה. כעבור כמה שעות התקבל מכתב מראש מחלקת הדין הבי"ל בפרקליטות שמבהיר כי הפניה לביה"ח אל קודס היתה במסגרת פניות למוסדות רבים, להם המליץ צה"ל להעתיק את פעילותם דרומה, כדי לצמצם את הסכנה הנשקפת לאזרחים במהלך הפעילות הצבאית.
ההודעה הזו גם הבהירה כי עצם הפניה לא מעידה על כוונה לתקוף את המוסד הזה או מוסד אחר. עוד נכתב כי "בתי חולים זוכים ככלל להגנה מפני תקיפה, אולם הגנה זו ניתנת להסרה כאשר נעשה בבית החולים שימוש לצרכים צבאיים, בכפוף לעמידה בתנאים מסוימים".
מכאן, זכות הדיבור לבית המשפט: "ישראל מתמודדת כיום עם אתגרים בטחוניים מורכבים", נכתב בפסק הדין, "לאחר התקפה נפשעת על גבולותיה ואוכלוסייתה האזרחית... לגופם של דברים, נוכח התשובה שהתקבלה דומה שלא היה מקום להגשת העתירה... העתירה נעדרה מתחילתה תשתית עובדתית מינימלית... אכן אין אלה ימים רגילים אולם אף בעת הזו אין כל הצדקה להגשת עתירה מבלי שתקדם לה פניה מוקדמת, ולו בעלת אופי דחוף, לגורמים המוסמכים...".
סוף דבר: העתירה נדחתה כמעט על הסף. לקח לשופטים כמה שעות לזרוק את העותרים מכל המדרגות. מלכתחילה, לא היה לעתירה הזו סיכוי כלשהו. אבל, וכאן מגיע הפאנץ', העובדה שיש בישראל בית משפט עליון שדן בהגנה על בתי חולים בשעת מלחמה, העובדה ששמו של הבג"ץ הישראלי הולך לפניו מקצה הגלובוס ועד קצהו, העובדה שהסיפור הזה עבר את המשוכה של בג"ץ ופעילות צה"ל אושררה ללא עוררין, כולל הקביעה שגם בתי חולים לא נהנים מחסינות מוחלטת במקרים של לחימה, כל אלה הם זהב טהור להכשרת המלחמה שלנו בטרור בכלל, וחיוניים במיוחד בימים שאחרי העלילה לפיה הפצצנו בית חולים בעזה וגרמנו למותם של 500 אזרחים חפים מפשע.
את זה טלי גוטליב לא תבין לעולם. בג"ץ לא בולם את צה"ל ולא מסכן את צה"ל. בית המשפט העליון הכשיר את הסיכולים הממוקדים ופרץ דרך שבעקבותיה הלכו מדינות דמוקרטיות רבות. העובדה שכל כך הרבה מנהיגים של דמוקרטיות חשובות מיהרו לנחות כאן לאחר שואת ה-7 באוקטובר, והם מגבים את זכותה של ישראל להיפרע מתוקפיה ולפעול להגנת אזרחיה, אינה מובנת מאליה. זה לא היה קורה אם ההפיכה המשטרית המטורללת היתה עוברת. זהו כוחה וזו חיוניותה של דמוקרטיה. את זה הם כמעט הצליחו להרוס ובמקום ללמוד לקח, הם ממשיכים גם עכשיו.
ולסיום, אי אפשר בלי ערוץ 14. הם ליהקו השבוע בכיר שב"כ עתיק כלשהו, שעסק פעם בחקירת אסירי חמאס וג'יהאד. האיש סיפר על אירוע מהניינטיז, בו מת אחד מהעצירים הללו במהלך חקירתו, אירוע שבעקבותיו חודדו הנהלים והופחת מספר העצירים המנהליים. מה עשו בערוץ 14? סלט. לקחו את הדברים, עקרו אותם מהקשרם, הוסיפו את השם יחיא סנוואר וצייצו את הציוץ הזה: "בכיר השב"כ שחקר את יחיא סנוואר ובכירי החמאס: "היינו מוגבלים בידי משרד המשפטים והפרקליטות בראשות דורית בייניש בחקירת עצורים, וזה הקשה מאוד על החקירות. עצרנו את כל הפלג הצבאי של חמאס וחשבנו שהם יישארו במעצרי עולם, אבל לפחות 200 מהם שוחררו בעיסקת טיעון".
ובכן, זה לא קרה. ראשית, אין מושג שנקרא מעצר עולם. יש מאסר עולם. מי שנדון למאסר עולם, נשאר במאסר עולם, אלא אם כן משתחרר בעיסקת שבויים. שנית, הפרקליטות בכלל לא עוסקת בזה. מדובר בפרקליטות הצבאית. שלישית, אין כאן שום קשר ליחיא סנוואר. הרי כל הכוונה של העורכים בערוץ 14 זה להדביק את שחרורו של סנוואר על דורית בייניש.
מה האמת? בייניש היתה פרקליטת המדינה בין 1989 ל-1995. בתקופתה נעצר יחיא סנוואר ונשלח ל-5 מאסרי עולם. כלומר: בייניש לא שחררה את סנוואר, היא עצרה אותו וקברה אותו בבית הסוהר לכל ימי חייו. ומי כן שחרר אותו? ניחשתם נכון: אחד, נתניהו. בשנת 2011, הרבה אחרי שבייניש כבר לא היתה בשום מקום, שחרר נתניהו את סנוואר בעסקת שליט. אבל לא רק אותו. הוא שחרר את כל מי שנמצא היום בצמרת הזרוע הצבאית של החמאס. כולל עלי קאד'י, מראשי ההתקפה בשבת. ועוד מאות רוצחים כבדים. לא, לא בייניש שחררה אותם. גם לא הפרקליטות. האירוע שתיאר המרואיין ההוא מהניינטיז לא רלוונטי לימינו אלה. מה שרלוונטי זו עיסקת שליט. האחראי הבלעדי והיחיד עליה, הוא בנימין נתניהו.