"אני יושבת פה ושותה קפה, אבל אני בעצם מתה": יום עם ניצולי הטבח בקיבוץ בארי

"לא אשבח את ביתי כי קטן הוא ולא אתבייש בו בשביל שיש גדולים וטובים ממנו. ביתי קטן אבל מקום יש בביתי לאדם שכמותי שאינו מבקש גדולות"
- ש"י עגנון, 1941

"אני רוצה לשלוח יד החוצה, ולגעת בלהבה, היכן שלרחובות אין שמות"
- בונו, 1987

הניצולים מהטבח בקיבוץ בארי עדיין לא התרגלו לדבר על הבית שלהם בלשון עבר. הם מספידים את הנרצחים; מנחמים את האלמנות והיתומים; מחזקים את הקהילה שלהם שנאלצה להעתיק את מקום מושבה לבתי מלון - אבל משהו עוצר אותם מלאבד תקווה. הבית, במובן הפיזי, כבר לא קיים - אבל הקהילה שמרכיבה אותו עדיין נלחמת על המקום שלה בעולם.

לא פחות מ-17 משפחות יושבות שבעה כרגע בבית המלון דיוויד בים המלח. חלק מהמשפחות יושבות באולם האירועים הגדול, שמחולק לכמה אזורים מופרדים במחיצות. כל משפחה והמחיצה שלה. מדהים להיזכר איך לפני חודש כל המדינה התרגשה וסערה סביב מחיצות שכאלה. כמה כולנו היינו רוצים לחזור לתקופה שאלה היו הדברים שהפריעו לנו.

חלק מהמשפחות יושבות שבעה סביב הבריכה, עם הנוף הזועם של הרי מדבר יהודה ברקע. איזו תמונה סוריאליסטית. בריכה של מלון חמישה כוכבים, עם אחד מפלאי עולם ברקע, ועל הדשא מונחים כיסאות ים שעליהם לא יושבים תיירים שזופים, אלא משפחות אבלות. באופן טבעי, השבעות מתערבבות אחת בשניה. ככה זה כשכולם מכירים את כולם. ומצד שני, אין שום דבר טבעי במצב הזה. על מקרר הארטיקים מונח שלט שקורא: "נא לא לגעת! מיועד לניחום אבלים בלבד". מדובר ככל הנראה בחופשת ההכל-כלול העצובה בהיסטוריה.

זו לא קלישאה: אין משפחה בקיבוץ שלא נפגעה ב-7 באוקטובר. בזמן שהתקשורת העולמית הצבועה דורשת ממדינת ישראל "להגיב בפרופורציה", הנפש המצולקת של תושבי בארי יכולה לתת שיעור בכל הנוגע לפרופורציה. אחת מבנות הקיבוץ מספרת לי שהיה לה מזל גדול שהיא וילדיה שרדו את המתקפה, כאילו לא סיפרה לי רגע קודם שהיא הפכה בתוך רגע ליתומה. "מזל גדול", כך מתברר, זה גם עניין של פרופורציה.

הכניסה למלון מרשימה, אך אשליית הפאר הראוותנית נשברת ברגע כשמבחינים מיד בכניסה ללובי את פינת הזיכרון, שכוללת עשרות נרות נשמה ופרחים. אחד לכל בן משק שנרצח. זו תמונה שקורעת את הלב. חברי בארי מתמודדים עם הכאב הזה בדרך היחידה שהם יודעים: להיות קיבוצניקים. הם התארגנו על תפקידים זמניים, כולל תורנויות שמירה וניקיון, פעילויות יצירה עם ילדים, ניהול בית קפה זמני, טיפולים הוליסטיים, סדנת אילוף כלבים ועוד. באטריום שמתחת ללובי המלון הוקמה "חנות" מלאה בבגדים, מוצרי רחצה והיגיינה, משחקים, מוצרי תינוקות ועוד. מין חנות סטוק ענקית, לרווחת הקהילה. הכל מגיע מתרומות של מוצרי יד ראשונה. הקיבוצניקים אמנם נעקרו מבתיהם, אבל חשוב להם לשמור על הכבוד שלהם. גם ברגע שפל כל כך קשה, הם דורשים שלא להצטייר כנזקקים.

אחת מבנות הקיבוץ מגיעה במיוחד לחנות כדי לאסוף חבילה שהגיעה אליה. היא מספרת לי שאיבדה במתקפת הטרור לא פחות מארבעה בני משפחה, כולל שני ילדים קטנים. אחסוך את הפרטים הגרפיים, אותם היא מסרה לי כמעט ביובש, כאילו המוח שלה מתנתק מהמילים המצמררות שיוצאות לה מהפה. היא מספרת לי בחיוך רחב על המשפחה שלה, ועל הקשר שלה לקיבוץ, כשלפתע החיוך מתמוגג לו ומתחלף בפרץ דמעות ספונטני. הסיבה לבכי: היא הבינה שאוסף מכתבים ישן שלה כנראה נשרף יחד עם ביתה.

ההיקשרות הזאת לכל פיסת זיכרון מעורר השראה של ממש. זוהי לא היתפסות רומנטית אל חפצים דוממים, אלא דווקא הדרך לשמור על נורמליות בתקופה כל כך לא נורמלית. אני פוגש בשבעה במלון את לוטן פיניאן, שהוריה של אשתו מיכל נרצחו בשבת השחורה. לוטן מספר לי שהוא נסע אתמול לעיי החורבות של קיבוץ בארי, כדי לחלץ כמה זיכרונות מהבית של מתי ועמיר וייס ז"ל. הוא חזר עם חנוכיה, כמה אלבומי תמונות - ובובה שהביא לבתו בת ה-13 כשהייתה תינוקת. על הדרך הוא מצא בבית רימון חי.

הכביש שמוביל לקיבוץ חסום, אבל זה לא עצר את לוטן מלהיכנס למקום היחיד שילדיו מכירים כבית, בזמן שכתב"מים עדיין חודרים לאזורי העוטף. אמרתי לו שהוא משוגע אם הוא סיכן את עצמו ונכנס לאזור מלחמה רק בשביל לחלץ בובה, ואז הוא שולף את הודעת הוואטסאפ שהוא קיבל מבתו. הייתה שם תמונה של יד מחזיקה בובת כבשה עם חולצה של פרארי, ומתחתיה הכיתוב: "עכשיו אפשר ללכת לישון". איך אתה יכול להגיד שזה לא היה שווה את הסיכון, הוא שואל בתגובה שאי אפשר להתווכח איתה.

במרחק לא רב משם, במלון אנג'וי, מתארחים כל חברי קיבוץ מגן. גאוות היחידה מפעמת בהם כשהם מספרים על הקרב ההירואי של כיתת הכוננות שהצליחה להניס מהקיבוץ כ-20 מחבלים. רבש"ץ הקיבוץ ברוך כהן, שהוביל את פעולת ההגנה, איבד את רגלו - אך הציל את חברי הקיבוץ מטבח אכזרי. להבדיל מקיבוצים כמו בארי, ניר עוז או כפר עזה - בתי הקיבוץ לא נפגעו, אך אף ממי שדיברתי איתו לא חי באשליות כאילו הם עומדים לחזור בקרוב לבית שלהם.

"זה שהקיבוץ שלנו שרד לא אומר שהוא לא חרב במובן עמוק יותר. הילדים בכלל לא מוכנים לשמוע על לחזור לשם", מסבירים לי אמא צעירה מהקיבוץ, "רק ביום השלישי של המלחמה הוציאו אותנו מהבית והביאו אותנו לפה. שרדנו את זה, אבל במחיר כבד. זו לא רק הטראומה האישית שלנו. חברים טובים של הבן הקטן שלי מניר עוז נרצחו, וגם אחת החברות הכי טובות של הבת הגדולה עדיין נעדרת. אנחנו יושבים כאן ומדברים וכביכול הכל טוב. יש לנו שלוש ארוחות ביום בבית מלון יפה, וברקע יש מוזיקה, אבל חלק מאיתנו מת בממ"ד באותו יום. אני יושבת איתך, שותה קפה ומחייכת אבל אני בעצם מתה".

גם בני זוג אחרים מהקיבוץ מסבירים לי כמה הקיבוצים הקטנים בעוטף קשורים אחד לשני. "כל קיבוץ הוא קהילה קטנה, אבל כל מועצת אשכול היא קהילה בפני עצמה. כולם מכירים את כולם, כולם קשורים", אומר לי אבי המשפחה בזמן שבתו הקטנה מנסה לשכנע אותו להצטרף אליה לפעילות שמעבירה השחקנית ג'וי ריגר במקום. "בחדשות מספרים שהחזירו את יוכבד ליפשיץ מניר עוז, אבל בשביל כולנו היא יוכק'ה, המורה לצילום".

בחזרה במלון דיוויד, אני שומע מלוטן פיניאן כיצד שרד את מתקפת הטרור הקטלנית (אותה הוא מכנה: "הסיטואציה") עם אשתו ושלושת ילדיו, במצור של 20 שעות בממ"ד. "הייתה לנו קוביית שוקולד אחת של ארומה לחמשתנו, ואף אחד לא נגע בה. ידענו שאם נאכל אותה זה יצמיא אותנו, ואסור היה לנו לחשוב על מים בכלל", הוא מספר. אני שואל אותו מה הוא היה רוצה לבקש מאזרחי המדינה או מהממשלה. מה הדבר שהכי חסר כרגע לחברי בארי. הוא חושב לרגע ואז פולט מילה אחת: "קיבוץ". אני אומר לו שאני מרגיש שהם הקימו את הקיבוץ מחדש בתוך בית המלון, והוא מסכים איתי, אבל לשנינו ברור שלא מדובר בפיתרון קבע.

לוטן פרגמטי בגישתו. הוא מבין שייקחו שנים ארוכות עד שהקיבוץ ההרוס ישוקם. ההערכות האופטימיות מדברות על בין 3 ל-5 שנים. וגם אז, ספק אם כל חברי המשק ירצו לחזור ולגור בשכנות לרצועת עזה. "אנחנו צריכים להחליט אם קיבוץ זה מקום או קיבוץ זה אנשים", מסביר לוטן את הפילוסופיה שלו, "אם קיבוץ זה מקום ייקח לנו הרבה זמן לחזור לשם. אם קיבוץ זה האנשים, אז אפשר להקים קיבוץ בכל מקום. תמצאו לנו מקום שנוכל להיות אנחנו. לא עיר אוהלים או שכונת פחונים. אנחנו לא מסכנים ולא נתמסכן עכשיו. אם זה תלוי בי, הייתי רוצה לחזור לקיבוץ כשממולי (בעזה - ע"ס) אין אף אחד".

הקהילה של בארי שבורה וכואבת, אבל האנשים שמרכיבים אותה עדיין מצליחים לעורר אופטימיות. זה נשמע סותר, אבל זה לא. אלה הדברים שאולי לא עוברים במשדרי החדשות המדכאים בטלוויזיה. הרבה עיניים אדומות מדמעות מסתובבות במלון, אבל גם הרבה חיבוקים וחיזוקים. גם עכשיו, בלי בית פיזי, הקהילה הזאת משמשת משענת לחבריה. ובכלל, מדובר באנשים שהמילה "מלח הארץ" היא אנדרסטייטמנט בשבילם. אנשים שלא מעט נשמות טובות הסיתו נגדם במשך שנים בתקשורת, וכעת אחרי שהם נפגעו אנושות מהמחדל החמור בתולדות המדינה, הם אפילו לא טורחים להתלונן או לחפש אשמים, אלא רק מנסים לבנות מחדש את מה שאחרים הרסו. לא בטוח מתי, אם בכלל, יצליחו להקים מחדש את קיבוץ בארי - אבל דבר אחד בטוח, הרוח החיה שמאחוריו תמשיך ללוות את חברי הקיבוץ לכל מקום שהם ילכו. חבל שהיינו צריכים טרגדיה כזאת בשביל להוריד את הכובע בפני האנשים האלה.

כשהייתי ילד, וזה היה מזמן, אהבתי לבלות את הקיץ אצל המשפחה שלנו בנחל עוז. חשבתי שלילדים שם יש את החיים הכי מושלמים בעולם. גן עדן של ילדות. מתישהו באייטיז, עוד לפני שהם בכלל ידעו שהם "עוטף" של משהו, כבר הייתה לילדי הקיבוץ גרסה מוקדמת ומגושמת של האופניים החשמליים של ימינו, עם מנוע חיצוני רועש ואיטי. הם נסעו במהירות של 3 קמ"ש בערך, אבל כשדהרנו עליהם בשבילי הקיבוץ הם הרגישו כמו הארלי דיווידסון. את האופניים היינו משאירים מחוץ לחדר אוכל, בלי לקשור לשום דבר - וכשיצאנו הם היו מחכים בחוץ וזה לא הפתיע אף אחד. היינו הולכים לכל מקום יחפים, בלי להגיד לאף אחד. לא היו טלפונים, אבל גם לא היו דאגות. בכל מקום היו כלבים לא קשורים, ובריכה שאפשר היה לדחוף לתוכה ילדים אחרים עם הבגדים. כולם הכירו את כולם. כולם היו חברים של כולם. והבנות שם היו הכי יפות שראיתי מעולם.

המילה "עזה" תמיד הוזכרה בנסיעה בדרך לקיבוץ. פעם אפילו שמענו את "סע לאט" של אריק בדרך, עם השורה המפורסמת: "ואני חושב, עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון - ונלך לעזאזל". אבא שלי הסביר לי שאין הבדל בין להגיד למישהו "לך לעזה" או "לך לעזאזל" וזו הגאונות של אריק, שהוא הצליח לכתוב דבר כל כך עמוק בצורה כל כך פשוטה, או משהו כזה. לא הבנתי שום דבר ממה שהוא אמר, הייתי ילד. הייתי תמים. נראה שכולנו היינו תמימים יותר לפני ה-7 באוקטובר 2023.

הטבח הנורא של שמחת תורה לא מצטמצם רק למספר המתים, הפצועים והחטופים. לא רק מהנרצחים נפרדנו מאותו יום, אלא גם מהתמימות. אפשר לשטוף את דם הנופלים, אבל קיבוצי העוטף הם כבר לא גן עדן, בטח לא גן עדן של ילדות. החיטה אולי תצמח שוב, אבל על אדמה שספוגה בדם ילדים. הלוואי שאף ילד לא יצטרך להילחם יותר על החיים שלו. הלוואי שאף ילד לא יצטרך ללכת לעזה. הלוואי שאף ילד לא יצטרף ללכת לעזאזל. הלוואי שבגן עדן יש בריכה שאפשר לדחוף לתוכה ילדים עם הבגדים ומלא כלבים בכל מקום. לא קשורים. הלוואי.