ביום הולדתו ה-16 של בנימין נתניהו, השיר "Yesterday" של הביטלס היה במקום הראשון במצעד הפזמונים בארצות הברית. זה היה שיר חריג של הלהקה, שכלל בהקלטה רק את פול מקרטני. הוא יצא רק באמריקה, כי ארבעת המופלאים חששו שהמעריצות הבריטיות יחשבו שהלהקה מתפרקת. היו להם את הבעיות שלהם, אבל כמו בשיר, הם האמינו עדיין בכוח של העבר, וידעו שהם חזקים יותר ביחד.
הביטלמניה כבשה את ארצות הברית בשנים קריטיות בחייו של בנימין נתניהו, אז נער אמריקני ממוצע. הוא היה תלמיד תיכון בצ'לטנהם, פרבר מנומנם יחסית של העיר פילדלפיה. לא הרבה ידוע על טעמו במוזיקה, או בסרטים, או בסדרות. למעשה, אנחנו יודעים מעט מאוד על השנים שעיצבו את האדם מאחורי התפקיד הכי קריטי במדינה שלנו היום. דבר אחד אנחנו כן יודעים: כמה ימים לפני יום הולדתו ה-16, אולי בזמן שהביטלס התנגנו ברקע, ואולי לא, צעיר אמריקני הקניט את נתניהו הצעיר על רקע היהדות שלו. ביבי הצעיר, שכבר אז היה חזק בדיבורים, לא נשאר חייב וענה לו. במהרה הקטטה המילולית הפכה לפיזית, ונתניהו נקע את האצבע.
אחיו הבכור יוני, שירת באותם ימים בחטיבת הצנחנים כחייל בודד. כשהוא שמע על התגרה אליה נגרר אחיו הצעיר, הוא כתב לו מכתב. "אני רואה ביבי, שהיית צריך לפרוק את עודף המרץ שהצטבר בך בקיץ", התלוצץ האח האוהב, "אין בכך שום רע. רק חבל, שנקעה האצבע שלך תוך כדי כך. לדעתי, אין שום רע בהרבצת מכות; להפך, כל עוד אתה צעיר, ואין הדבר פוגע בבריאותך, לעולם לא תינזק מכך. זוכר אתה מה שאמרתי לך? מנצח מי שמכה את המכה הראשונה".
נדמה שמעטים הכירו את נפשו של ראש ממשלת ישראל כפי שהכיר אותו אחיו הגדול, בוודאי שמעטים אם בכלל הצליחו להשפיע עליו כמוהו. זה לא נכתב בציניות. יוני נתניהו הוא מהדמויות היותר מעוררות השראה שצמחו במדינה מאז הקמתה. אלא שנדמה שלפחות את המסר הברור הזה של אחיו הגדול, נתניהו בחר לשכוח. הוא כתב ספרים על המאבק בטרור, נתן סדרת הרצאות חובקת עולם בנושא, אבל מעולם לא נתן את המכה הראשונה בניסיון להכניע את מה שהוא הגדיר, ובצדק, לסכנה הגדולה ביותר לעולם המערבי.
אולי הכאבים באצבע עדיין הולמים בו מאותו יום הולדת, אולי בגיל 74 הוא מבין שהוא כבר לא אותו צעיר, שאין הדבר פוגע בבריאותו ולעולם לא יינזק מהרבצת המכה הראשונה. זה בעיקר חבל כי אולי אם ביבי היה מקשיב לעצה של אחיו יוני, היינו יושבים בשבועיים האחרונים בהרבה פחות שבעות.
בספרו "מקום תחת השמש" מתחילת שנות ה-90 טען נתניהו כי המערב נכנע למזימה של הפלסטינים, וכי מדובר ב"מחדל של הזיכרון ושל הצדק כאחד". הוא טען, כי המערב התמכר לשקט וביקש לשכוח את הטרור האסלאמיסטי באירופה ואמריקה, ובעיקר מהשאיפה של הפלסטינים לבטל את קיומה של מדינת ישראל ולבצע בה פוליסייד - חיסול מדינה. אלא שנדמה שבימים אלה אנחנו מגלים שזה היה דווקא נתניהו, ששכח את דבריו החכמים מימיו כפוליטיקאי צעיר.
ההיסטוריה חוזרת, זה ידוע. יום הולדתו ה-74 של ראש הממשלה מצויין בדיוק היום. הייתי כותב "מזל טוב", אבל אתם יודעים, החיים עצמם לא מאפשרים לעשות את זה. כמו בסיפור המפורסם של בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות. גם את יום הולדתו ה-24, בדיוק לפני חמישים שנה, נתניהו ציין בצל הקרבות הקשים של מלחמת יום כיפור. חובבי הקונספירציות ישמחו לדעת שזה גם התאריך שאליו חוזרים בזמן מרטי ודוק בסרט "בחזרה לעתיד", אבל המציאות שלנו היא הרבה פחות בדיונית, והרבה יותר כואבת. לצערנו גם אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
נתניהו ידע את מחיר המלחמה בטרור. הוא איבד את אחיו במלחמה הזאת. ייתכן כי זו הסיבה שבמשך שנים הוא נמנע מלהילחם בטרור, והתמכר לשקט השקרי של "ניהול הסכסוך". אוהביו הגנו עליו במשך שנים בטענה כי תחת שלטונו רב השנים, ישראל לא הסתבכה במלחמות קשות. הטענה הזאת נעלמה ב-7 באוקטובר כלא הייתה, יחד עם הכינוי "מר ביטחון" או "מגן העם היהודי". נתניהו ייזכר לעד כמי שעמד בראש המערכת הכושלת, שנבנתה בדמותו. האיש שידע לקחת קרדיט על כל דבר חיובי קטן שקורה במדינה, אבל ברח מאחריות על המחדל הגדול בתולדות המדינה. והאמת היא שזה בכלל לא משנה, העם יודע בדיוק במשמרת של מי אירע האסון. זה היה נכון ב-1973, וזה נכון גם היום.
במכתב הראשון שכתב יוני נתניהו למשפחתו ארצות הברית אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא סיפר על המראות הקשים במדינה שאיבדה כל כך הרבה מבניה, ומחה - בלי התלהמות - על האימפוטנטיות של הממשלה. הוא מציין לחיוב כי "המלחמה הביאה סוף סוף לשינוי דעות בחלק גדול מן הציבור, ותזוזה רעיונית זו היא מבורכת". הוא מציין שאחרי המלחמה הקשה אין זמן להתנצחות בין המחנות בעם, אלא "שדרושה הנהגה חדשה, ראיה נכונה יותר של המציאות, הכרה ברורה במגמות האויב ותכנון אסטרטגי-מדיני ברור ומוחלט".
כמה טבעי לדרוש שינוי בהנהגה אחרי שהקונספציה קורסת. שנים סיפרו לנו כי האיום על קיומה של מדינת ישראל הוסר, והאויבים הורתעו - ואז גילינו את האמת הכואבת והמדממת, בדרך הקשה ביותר. נתניהו עצמו, מעריץ ידוע של וינסטון צ'רצ'יל, בוודאי זוכר את הנסיבות בהן האחרון עלה לשלטון בבריטניה. ההיסטוריה חוזרת, כבר אמרנו, וממנהיגים נהוג לקחת אחריות - ולהשאיר את הזירה לטיפול של אחרים.
זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, בזמן שביבי חי בבוסטון יחד עם אשתו הראשונה מיקי, כתב לו אחיו מכתב מישראל על כך שהוא לא דואג מהמעצמות או מהערבים ("למרות שגם הם קוץ מכאיב") שמתכננים סבב לחימה נוסף, אלא מהיהודים. "הפירוד בפנים הוא שיהיה בעוכרינו - אם לא נתגבר עליו", כתב נתניהו לנתניהו, 50 שנים לפני מחאת קפלן, "קצת השתנה אמנם, אך לא הרבה. אבל את זה אמרנו עוד לפני המלחמה, באופן שאין הרבה חדש. לא התפכחנו". מדהים איך 50 שנים אחרי, נתניהו אחר הפך לאחד הסמלים הגדולים ביותר של אותו פירוד בפנים. על חמאס אולי נתגבר, השאלה היא אם נגבור גם על המלחמה הפנימית.
חגיגת יום ההולדת של נתניהו היא הזדמנות לאחל לו, ולכולנו, בשם הקשרים אשר קולם יקרע לילות, בשם כל הגייסות והחילות; בשם כל האבות אשר הולכים לקרב נורא, ושרוצים לשוב אלינו בחזרה; ובשם הצנחנים שבין עופרת ועשן, יראו אותך, ראש הממשלה, מעל ראשם - שזאת באמת תהיה המלחמה האחרונה. ואחריה, אפשר לוותר על מלחמות היהודים הצפויות, ולהתפכח. זה עדיף מלחזור ולחלום על הארמונות בחול שבנינו, רק אתמול. לו יהי.