הודיה חברוני ממהרת להודות שהיא "יצאה בזול" ממתקפת חמאס על ישראל - בריאה ושלמה באופן יחסי, עם בן זוג במצב דומה וכלב שהחזיק אף הוא מעמד. אבל הזול הזה, שאותו חוו עשרות אלפי ישראלים בבוקר שבת, מלמד ימים ספורים לאחר מכן עד כמה כולם היו קרובים לשלם את המחיר הנורא מכל, וכיצד שניות ספורות לכאן או לכאן, צירופי מקרים או אפילו מזל טהור, הבדילו בין אלה ובין אלה.
כעת, מנקודת הפינוי שלה באילת, הדברים עדיין לא מעובדים עד הסוף באופן טבעי, אבל משהו מהם כבר הספיק לחלחל. "העשייה מאוד עוזרת לנו, אבל הרגעים שבהם העשייה מעט נעצרת ומתחילים לקלוט, הם גם הרגעים ששוברים", תיארה, "אחרי שהם נגמרים, אנחנו מסתכלים מסביבנו, ומנסים לאסוף את כל הסיבות להמשיך".
חברוני ומנשה אדרי גרים כבר כשנתיים בקיבוץ ניר עוז, כחלק מכפר הסטודנטים של ארגון "קדמה - התיישבות צעירים" ביישוב. הם ערכו ארוחת שישי מצומצמת יחסית לחבריהם ולאורחים, והתעוררו "מתורגלים" לקול האזעקות.
"נכנסנו לממ"ד, מבינים שמתחיל משהו", שיחזרה, "טילפנו לאורחים שלנו והדרכנו אותם, כי התברר שהם יצאו החוצה בטעות לחפש מקלט. שמענו יריות ולא ידענו מה לעשות, אבל סמכנו על זה שיש כאן צבא ושהוא יגיע".
טלפון נוסף לאורחים העלה כי הם נכנסו לממ"ד אבל השאירו את דלת הבית פתוחה, בשביל כלבתם שהחליטה לברוח בדיוק ברגע הזה. "נפל לי הלב, וצרחתי עליהם לסגור את הדלת עכשיו", סיפרה, "זאת הייתה הנקודה שבה התחיל הסרט האמיתי, סרט האימה".
בדיעבד, יודעת חברוני לכמת כ-11 שעות של שהייה בממ"ד, וגלים-גלים, כהגדרתה, של תחושות ורגשות, מייאוש מוחלט והשלמה עם המוות ועד הבנה שהם הולכים לצאת מזה בחיים.
"יחסית לסיפורים, יצאנו ממש בזול", היא מדגישה שוב ושוב, תוך שהיא מספרת על חבר שהייתה בטוחה במותו עד רגע האיחוד ועל חברה נוספת שהצליחה להימלט ממסיבת הטבע בקיבוץ רעים לממ"ד, רק כדי לעמוד בפנים מול ניסיונות הכניסה של המחבלים.
"תיקשרנו בקבוצת הווטסאפ של הכפר, ושמענו הכול כל הזמן. חווינו הכול ביחד. יריות, פיצוצים, קדיחות וניסיונות להיכנס אלינו דרך החלונות". הניסיונות האלה לא צלחו, והיא לא יודעת להסביר למה. "יכול להיות שהדירות הריקות בכפר גרמו להם לחשוב שאין כאן אף אחד. אין לי מושג, אבל הם כל הזמן הלכו וחזרו".
השעות התארכו, וחברוני מתארת הלך רוח דומה למדי לזה שנבע מעדויות ניצולים אחרות. "היו רגעים של השלמה, שבהם התחלנו להשלים שנמות, שהם עוד רגע פה. התכתבתי עם אחי ואמרתי לו שאני בטוחה שאנחנו ממולכדים ושנתפוצץ עוד מעט. מרוב שזה היה כל כך מפחיד, הרבה מעבר לאימה וחרדה, הגוף מתנתק מעצמו, ואתה מבין שסיימת את החיים שלך. אמרנו תודה אחד לשני, בכינו והתפללנו".
הם ניסו להעסיק את עצמם, לאלתר מכשול שימנע את פתיחת דלת הממ"ד ולשמור כל העת על הכלב שהיה בהשגחתם, שכל הזמן הזה "הבין את הסיטואציה ולא הוציא הגה". עם הזמן, התחושות הקשות התחלפו בשמועות על הגעת הצבא ובתקווה חזקה לצאת מזה. "הגיעו דיווחים מחרידים מהאנשים בקיבוץ. ההוא נהרג וההוא פצוע ואת אלה שורפים. זה חוסר אונים, אבל פתאום נכנסתי למין הכחשה שזה יגיע גם אליי, ואולי גם אמונה שנצא מפה".
האמונה התגשמה זמן קצר לאחר מכן, עם הגעת חיילים לפתח הדלת (ושכנוע ארוך מאוד בשאר לזהותם, בשל החשש הטבעי מפעולת הטעייה של המחבלים). "התחננו להם שיגידו מילת קוד, אבל בסוף הסכמנו לצאת", נזכרה, "הכול שחור והכול מפויח. רצנו לחברים שלנו. ראינו הכול, אבל לא הבנו כלום".
היא מתחלחת ממחשבה על סיטואציה דומה שעברו אמהות לילדים, למשל, או מבוגרים, ומנסה לתגבר גם באמצעות המנעד הזה. "לא האמנו לדרגות הרוע, והבנתי שאני צריכה להיאחז בדברים שלא חוויתי", הסבירה, "אני מגדירה את עצמי כפריבילגית".
יממה ארוכה נוספת בחמ"ל של הקיבוץ, שכללה "ילדים מבולבלים והתפרקויות אנושיות", הובילה את אנשיו, ואת בני הזוג, לאילת. "נחסך מאיתנו מה שלא נחסך מהרבה אנשים", הודתה, "אבל כל רעש מקפיץ אותנו, גם פה, ומדגיש את הטראומה. אנחנו יודעים שאנשים עברו דברים הרבה יותר קשים, והנס הזה נתן לנו את הכוח לעזור להם עכשיו. הנס, והכוח שעם ישראל נותן לנו".