הדיונים בבג"ץ ביום שלישי האחרון על עילת הסבירות יצרו מיצג יוצא דופן. בזמן שהעם שרוי בקיטוב עמוק, השופטים והעורכים דנו בשאלות המשמעותיות ביותר הנוגעות לממשל וחברה: מקורות הריבונות והרשות המשפטית, הפרדת הרשויות וטבעה של הביקורת השיפוטית. השאלה המרכזית שנידונה היא האם מבחן הסבירות אינו אלא עניין של דעה ופוזיציה - דיון שיכול להיות חומר מצוין להפקת סרט קולנוע או לפחות לדיאלוג פילוסופי סוחף.
בלב הדיון עומדת מגילת העצמאות ותפקידה בדמוקרטיה הישראלית. הנשיאה חיות כמעט וקבעה כי לבית המשפט העליון סמכות לתקן או לבטל חוקים - אפילו חוקי יסוד - אם חוקים כאלה סותרים, לדעת בית המשפט, את עקרונות מגילת העצמאות. נגד חיות, הציג הטוען מטעם המדינה עו"ד אילן בומבך טענה משפטית קלושה, שעליה התנצל מאוחר יותר, ולפיה "מגילת העצמאות נחתמה בחופזה". כמובן, הטענה הזו הפכה ויראלית; ממים של בן גוריון מכריז על עצמאותה של מדינת ישראל ואומר "הנה סתם עקרונות שניסחנו בחופזה", או משה רבינו אוחז בלוחות הברית, ומכריז כי אלו "10 כללים שנקבעו על ידי ישות אבסטרקטית ולא אומצו על ידי רוב דמוקרטי", שמו את בומבך ללעג.
אך ניסיונו של בומבך לברוח מן התוקף של מגילת העצמאות מצביע, באופן אירוני, דווקא על חשיבותו המרכזית כיום: לא רק כסמל פשוט במחאה נגד הרפורמה המשפטית - אלא גם כמקור לעקרונות המדינה. זהו נושאו של ספרי "היא מדינת ישראל".
ההצהרה מעמידה חזון של ישראל כמדינה ריבונית חזקה, מדינה יהודית המוגדרת בצורה פלורליסטית ומדינה המגינה על זכויות אזרחיה. הטקסט הסופי נכתב לאחר תהליך של ויכוח והתלבטות, על בסיסן של מספר טיוטות, כאשר הגאונות הפוליטית של דוד בן-גוריון היא שהכריעה את הכף ברגע האחרון. יריביו ביקשו להדגיש את חשיבותה של החלטה 181, שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947, בהכרזת המדינה. בן-גוריון ידע שהמדינה מוכרחה לקום דווקא בתוקף זכותו "הטבעית וההיסטורית" של עם ישראל.
זכויות טבעיות והיסטוריות הן המקור ללגיטימציה הפוליטית - לא פנייה דמגוגית ל"רצון העם". אין רוב במדינת ישראל המתכחש לשלושת עקרונות היסוד הללו: ריבונות, רעיונות יהודיים על צדק וחירות וכיבוד זכויות האזרח של כולם. אף מנהיג פוליטי לא יעז לקיים משאל לגבי ביטולו של אפילו אחד משלושת העקרונות, משום שאין ספק שהעקרונות ינצחו.
יש לנו מזל גדול שיש לנו את המגילה. למעשה, אין לנו באמת שום דבר מעבר. כשהשופט משה זמורה אמר שההכרזה ביטאה את "החזון והאמונה" של ישראל ב-1948, הוא הכיר בכך שזהו המסמך הלאומי היחיד מרגע הקמת המדינה שדיבר בצורה מעמיקה על היסודות העקרוניים והפוליטיים של ישראל. גם כשמנחם בגין נאם ברדיו בימים שלאחר הכרזת העצמאות, הוא הביע הסכמה לאותם עקרונות: ריבונות, רעיונות יהודיים על צדק וחירות וכיבוד זכויות האזרח של כולם. לכן, זהו מצב כמעט בלתי נמנע שחשיבותה של הכרזת העצמאות גדלה, ושהיא הפכה למפתח להבנת העקרונות שעל בסיסן הוקמה המדינה.
ההכרה בחשיבותה של הכרזה לא מעניקה תשובה מספקת לשאלה כיצד לפתור את השאלות הפוליטיות והמשפטיות העומדות בלב המשבר הנוכחי. סביר להניח שהדרך להתקדם תחייב את הורדת הטיעון הפוליטי מרמת העקרונות והפרשנויות הגבוהות של מגילת העצמאות למשהו מעשי יותר, כמו כמה חברים צריכים להיות בוועדה למינוי שופטים ואת מי ייצגו, או פתרון מפורט אחר.
אבל החזון הנועז של ישראל כמדינה יהודית השומרת על זכויות אזרח, כשכל צד במשוואה הרעיונית חי במתח יצירתי עם הצד השני, צריך להישאר כחזון מאחד בין תומכי הרפורמה המשפטית ומתנגדיה. כפי שאמר לינקולן באחד מנאומיו ההיסטוריים: בית שיש בו מחלוקת בעניינים בעלי חשיבות כה מהותית, לא יכול לעמוד לאורך זמן.
ניל רוגצ'בסקי הוא מחבר הספר "היא מדינת ישראל" שראה אור בספריית שיבולת