המחאה חושפת את מגמתה האמיתית - ויתור על הציונות

כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת התריע זאב ז'בוטינסקי מפני האופנה שנפוצה במחנה השמאל - לאמץ אידיאלים אחרים לצד הציונות, כלומר הקמת מדינה ללאום היהודי ובניינה. בעיניהם, לדבריו "...הציונות, כשהיא לעצמה, איננה אידיאל טהור... (ו)כדי לטהר ולשפר אותו, צריך למזוג אותו באיזה אידיאל אחר. למשל - בסוציאליזם, או בפציפיזם, או בתורת גנדי, או בתגלית הקוטב הדרומי... או במי יודע מה - אבל בדבר מה. בדבר מה שאיננו ציונות. כי הציונות כשהיא לעצמה - יצור חשוד הִנה, ולא תעמוד לבדה בפני בית דין של מוסר וצדק".

ז'בוטינסקי כמובן שלל לחלוטין את הרעיון כאילו הציונות אינה מוסרית, והביע את חששו שגם אם לא בתחילת הדרך אז בהמשכה, רעיונות נוצצים כמו סוציאליזם עלולים לשכון לא רק לצד הציונות אלא לתפוס את מקומה. הסיבה נעוצה לא רק בברק המושך של הרעיונות שהשמאל מאמץ במקביל לציונות, שעלולים להעיב עליה או לבוא במקומה, אלא בכך שרעיונות אלה מכילים יסודות הסותרים את הרעיון הלאומי.

כך הם למשל הקומוניזם והסוציאליזם, שהנחת היסוד שלהם היא שהסולידריות המעמדית גוברת על הסולידריות הלאומית, שלא לומר מבטלת אותה. לחלוקה המעמדית של פרולטריון מול קפיטליסטים, קיבוצים מול עירוניים, שמאל מול ימין, נוספו עם הזמן חלוקות כמו נשים מול גברים, מתנחלים מול האחרים, או "מעמד" המשפחות שכולות של טרוריסטים ושל קורבנותיהם מול משפחות הנופלים למען הקמתה וביטחונה של המדינה היהודית.

גם השלום שאימץ השמאל אצלנו כאידיאל, קיבל מאפיינים לא-לאומיים. אצל רבים מהסוגדים לו הוא מבוסס על ההנחה שמלחמת ששת הימים בפרט, והציונות בכלל, הם פשע, שרק השלום יוכל לכפר עליו. לב ארץ ישראל ההיסטורית שלנו הפך אצל חלקים במחנה השלום למקום שמגשים את זהותם האלטרנטיבית, ושנותן להם משמעות קיומית לא-ציונית - בהקמת מדינת לאום לעם אחר.

במסגרת אידיאל השלום נולדו הסכמי אוסלו, שבאמצעותם הפקירה ישראל את אחת מתכליות קיומה של כל מדינה והיא - הגנה פיזית על אזרחיה מפני האויב החיצוני, והעבירה אותה לגורם אחר: יאסר ערפאת וצבא הטרור שלו.

התפיסה האנטי-ציונית בעליל של ההסכמים מתבטאת לא רק בכך שהם פוטרים את הצבא של היהודים מן חובה להגן עליהם, אלא שעל מדינת ישראל, כאילו הייתה עוד גלות, להסתמך על כוח זר שיעשה זאת למענה. הנימוק המובלע בהסכמים הוא שהגנת צה"ל מפני הטרור הערבי היא בלתי צודקת, כשמטרתם הגלויה היא למנוע מבג"ץ ובצלם להפשיט את ה"בגדים" שמסתירים את חוסר המוסריות של צה"ל ושל מדינת ישראל ששולחת אותו.

אבל אידיאל השלום עם ערביי יש"ע התנפץ אל סלעי המציאות, שכרגיל אינה מבינה דבר מכל זה. אחר כך ניפצו הסכמי אברהם שהוביל הימין את הנחת מחנה השמאל, שלא ייתכן שלום עם מדינות ערב ללא תיקון "עוול הכיבוש". התפתחויות אלו הותירו את חסידי אידיאל השלום-השוויון-הצדק החברתי במצב של ריק רעיוני. את הריק הזה מילאו מנהיגי "המחאה" העכשווית של השמאל ב"אידיאל" חדש: דמוקרטיה מהותית.

וכשמפשיטים את מחלצותיה הנוצצות של אותה דמוקרטיה, איזו מהות מתגלית? הוסבר לנו ש"הדמוקרטיה" היא לא שלטון הרוב, ושאין לקבל את הלגיטימיות של ראש ממשלה שנבחר בבחירות חופשיות ואת הלגיטימיות של בוחריו. גם חופש הדיבור שמור על פי הדמוקרטיה המהותית רק לבעלי דעות נכונות, ועל כן יש לסגור, כמו בכל הדמוקרטורות המהותיות, את כלי התקשורת הימניים שמפיצים רעיונות לא נכונים. מין דמוקרטיה שכזו.

אבל זה לא הכל וגם לא העיקר. במחנה השמאל מושמעת האמירה שעל ישראל לבחור בין אותה דמוקרטיה מהותית לבין מדינה יהודית. אמירה זו חושפת לאור השמש את מה שהזהיר מפניו ז'בוטינסקי את דוד בן-גוריון: ששזירת אידיאלים - במיוחד אם הם ארוזים בעטיפה נוצצת וקוסמת - יחד עם האידיאל הציוני יכול להביא לוויתור על אחד מהם - הציונות.

ואכן, אם עד למהומות הנוכחיות של השמאל, העדפת רבים במחנהו את האידיאלים הלא-ציוניים הוחבאה בנימוק שקידומם יועיל למדינת היהודים, הרי שעתה הוסרו המסכות. מנהיגי המהומות אומרים בגלוי שמצביעי הימין (דהיינו רוב העם בישראל) לא רק שהם אינם אחים שלהם, אלא מהווים איום (ולפעמים "האויב הפנימי"). השאלה היא: איום על מה? על תוכניתם להפוך את מדינת ישראל ממדינה הלאום של העם היהודי למדינת כל-אזרחיה בשליטתם. רעיונית, איזו דמות תהיה למדינה הזו - לא ברור. אבל היות שמצדדיה מגדירים אותה על דרך השלילה והשנאה, דבר אחד ברור: לא ביבי, לא מצביעיו ולא האידיאל הציוני, היהודי-לאומי, שלהם.

כך, בניצוח הבג"ץ, ובעזרת "הכוח הביטחוני הוא אנחנו" ו"הכוח הכלכלי הוא אנחנו", כדברי קובי ריכטר שזכו למצהלות מפגיניו, ובחסות היועמ"שית, הפרקליטות והתקשורת, מדינה זו תדכא כלכלית את הציונים החילוניים, המסורתיים והדתיים שמתגוררים בה, תשתיק אותם, תדיר אותם מכל מוקדי ההשפעה של המדינה, תכשיל את קידום מאוויהם הלאומיים, וגם, כך עושה רושם, תרדוף אותם משפטית, דתית ואישית.

דפנה נתניהו היא משפטנית ופובליציסטית