חיים לפלר היה רק בן 13 כשיצא עם אליהו, אחיו, בן ה-15 למסע הישרדות שלא היו לו הרבה סיכויים להצליח. זוג ילדים שהתייתמו ונותרו לבד בעולם. שני האחים שרדו את תקופת השואה והגיעו לישראל. חיים היה ממקימי כרמיאל, דמות מוכרת ומוערכת בעיר ותרם רבות לתחומי הביטחון והספורט בעיר ובגליל. לפני שלושה שבועות הלך לעולמו והוא בן 92.
הוא נולד בשנת 1931 בעיר הסלובקית קומארנו שעל גדת הדנובה והיה בנם השני של הנריק ומרגריט שנפרדו כשהיה קטן. בגיל צעיר אימו מתה והוא ואחיו עברו לגור עם האב ובת זוגו בעיר בנסקה ביסטריצה, גם היא בסלובקיה. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר 13 אלף תושבים, בהם 1,000 יהודים. העיר הפכה לבסיסה של המחתרת הסלובקית שנלחמה בכובש הנאצי בשנת 1944, ולעיר נמלטו כ-4,000 יהודים. הגרמנים ריכזו כוחות גדולים מול העיר, שברו את התנגדות המחתרת וכבשו את בנסקה ביסטריצה.
לוחמי המחתרת והתושבים היהודים נעצרו, עונו ונרצחו או שנשלחו למחנות המוות, בהם היו גם שני הצנחנים מארץ ישראל חביבה רייק ורפאל רייס. גם אביו של חיים עונה קשות במשך חודש, עד שמת במהלך העינויים. יהודים מעטים הצליחו לברוח, בהם היו גם חיים ואחיו. בת הזוג של אביהם העלתה את שני הילדים על סירה עם מבריח שלו שילמה כסף והוא העביר אותם לגדה השנייה של נהר הרון (Haron) שהייתה אז תחת שלטון הונגריה.
עוד בוואלה!
שני הילדים שנשאו כינויי חיבה - פופשי לחיים ופפגי לאליהו, הצליחו להגיע לבודפשט ובעזרת פתק שבו צוידו הגיעו לדירה של קרוב משפחה. אחרי ארוחה ושנת לילה, ביקש מהם שיעזבו את ביתו. שני הילדים היתומים נותרו ללא עוגן בעולם.
כעת גם בבודפשט מצבם של היהודים הידרדר במהירות, והם היו נתונים לרדיפות של ממשלת הבובות שהקימו הגרמנים, בראשות מפלגת "צבא החץ" האנטישמית. חיים ואחיו הוכנסו לבית יתומים של הקהילה היהודית, אבל ברור היה כבר שחייהם של היהודים בעיר על זמן שאול. שנים לא דיבר חיים על הלילה שבו נלקח עם קבוצה של עוד 15 ילדים מבית היתומים. רק לפני כעשרים שנה תיאר איך הם הולכו בחושך לשפת הדנובה, הועמדו בשורה ונורו. חיים שעמד אחרון בשורה, הפיל עצמו למים בטרם נורה וניצל. כך גם הילד שעמד ראשון. כל שאר הילדים נרצחו.
בסוף המלחמה עבר למחנה עקורים וביולי 1947 עלה בדרום צרפת על אוניית המעפילים "אקסודוס", עם עוד 4,553 שורדי שואה, בדרכם לארץ ישראל. אחרי הפלגה של שבוע, סמוך לחופי ישראל, השתלטו הבריטים על האונייה וגירשו את המעפילים חזרה לאירופה. רק אחרי שנה במחנות מעצר בגרמניה הם שוחררו ועלו לישראל.
חיים הגיע לקיבוץ תל-יוסף וכעבור זמן קצר עלה לגליל לקיבוץ גרדוש שהקימו יוצאי הונגריה ובהמשך שינה את שמו לקיבוץ פרוד. בפרוד הכיר את שמחה, עולה מעירק, והם היו לזוג. השניים נישאו ונולדו להם שלושה ילדים - אורי, אוהד ונועה. בנם אורי אומר שהשילוב של שמות הוריו "חיים" ו"שמחה" מסמל היטב את הקשר החזק ביניהם ואת חייהם ביחד.
כשנישאו, חיים שירת בצבא והמשיך לשירות קבע ב"גבעתי". אחרי שחרורו מצה"ל שב לפרוד, עבד כמורה לספורט ובחגי המשק היה מביים הצגות עם החניכים שלו.
ב-1965 עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לכרמיאל שהחלה לקום אז בבקעת בית הכרם הסמוכה. משפחת לפלר נמנית על מאה המשפחות הראשונות בישוב. חיים המשיך בעבדותו כמורה לספורט ואחרי מלחמת ששת הימים שב לשירות צבאי ומילא את תפקיד סגן המושל הצבאי ברמת הגולן בדרגת רס"ן.
אחרי שהשתחרר עבד כרכז בתנועת הנוער של המושבים וב-1968 הצטרף למיזם חברתי-ספורטיבי פורץ דרך שהוקם אז בגליל; שופט בית משפט השלום בצפת, אמנון כרמי, היה פעיל בענף הסיף בישראל ונוכח המצוקה החברתית בה נתקל מדי יום בעבודתו, העלה רעיון - לשלב בני נוער מעיירות הפיתוח ומושבי העולים בגליל בסיף, ענף ספורט שהיה מזוהה כייחודי ואריסטוקרטי.
ביישובים רבים בגליל הוקמו מועדוני סיף והשלב הבא היה הקמת אקדמיה לסיף. חיים, שבנו אורי התאמן בסיף, התקרב לענף והוחלט כי הוא ינהל את האקדמיה. בתחילה פעלה האקדמיה במבנה טיגארט נטוש שנבנה בתקופת ממשלת המנדט הבריטי, במושב שפר ואחר כך עברה לבירנית. מדובר היה בישוב רפאים שומם על הגבול עם לבנון שהממשלה לא הצליחה ליישב אותו.
המיזם הפך להצלחה והאקדמיה, בהנהלתו של חיים לפלר, כללה סגל גדול של מדריכים ביחס לכמות החניכים. הסגל כלל אחות, שני טבחים, שני מדריכי גדנ"ע, שני שומרים ושני מאמני סיוף. הם הועסקו במשרה מלאה ואף התגוררו במקום עם משפחותיהם .הד"ר יהודה כרמי, בנו של הוגה המיזם, מתאר בספרו "ספורט בהגירה" את ההשקעה הרבה של העושים במלאכה. בין השאר הוא כותב כי לפלר היה מסיע ברכבו הפרטי פעמיים בשבוע מורה לאזרחות מנהריה, כדי להעשיר את השכלתם של החניכים. בכתבה פרסם עיתון "מעריב" וכותרתה "ללמד בני הגליל סיף" צוטטו לפלר והמאמנים האנס מאטר מהולנד ומשה חומוט מישראל כי "מכאן תצא תורת הסיף ותתפשט על־פני הארץ כולה. אנו רוצים להחזיר לספורט הסיף היהודי את ימי הזוהר שאבדו לו".
ב-1972 נמנה לפלר על חברי המשלחת שיצאה ללוות את הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. בטבח 12 הספורטאים והמאמנים נרצח מאמן הסייפים, אנדרי שפיצר, שנמנה גם על צוות המאמנים באקדמיית הסיף בגליל.
ב-1974 סיים לפלר את תפקידו במיזם אקדמיית הסיף ומונה לפקד על המשמר האזרחי בכרמיאל. המשמר האזרחי הוקם באותם ימים אחרי שורת פיגועים ובמרכזם הטבח במעלות. בנוסף היה חבר מליאת המועצה המקומית. בהמשך מונה על ידי ראש העיריה, עדי אלדר, לנהל את מחלקת הביטחון העירונית, תפקיד אותו מילא במסירות עד שיצא לפנסיה.