בינואר 1949 נערכו בישראל הבחירות לאסיפה המכוננת. חצי שנה קודם עלתה למדינה שזה עתה קמה אישה צעירה בת 25. אסתר לוינגר שעוד מעט תהפוך לאסתר מירון. רק שלוש שנים וחצי לפני כן הייתה בגיהינום של אושוויץ, אחר כך הוחזקה שנה וחצי במחנה מעצר בקפריסין. כעת, שישה חודשים אחרי שהגיעה למחוז חפצה, הצביעה בבחירות הראשונות לכנסת ישראל. ברגע זה הרגישה עצמה לראשונה שייכת למקום ולחברה אליהם הגיעה. את כל חייה השקיעה בעזרה לשורדי שואה ובשימור זכר הנספים והקהילות שנמחקו. לפני שלושה שבועות הלכה אסתר מירון לעולמה, שלושה חודשים לפני שמלאו לה מאה שנים.
אסתר מירון נולדה ב-1923 בעיירה יאנושהאזה שבמערב הונגריה, הבכורה מבין שלושת ילדיהם של שרה ואברהם לוינגר. משפחת לוינגר היתה יהודית-דתית-אורתודוכסית ואנטי ציונית. בעיירה חיו כ-400 יהודים שהיוו כעשירית מתושבי המקום. מדובר היה בקהילה אורתודוכסית שאנשיה היו סוחרים ובעלי מלאכה. בעיירה פעל בית ספר יהודי והייתה קהילה יהודית מגובשת ששמרה על המסורת באדיקות. לעמותת דורות ההמשך סיפרה אסתר שהיא "זוכרת את השירים והניגונים היפים מהבית ואת החיבור הגדול שהיה לקהילה עם הרבנים". היא אמרה שהיא גדלה עם התחושה שהיא גם פטריוטית הונגרייה וגם יהודייה.
כשהייתה בת 13 "הגיעה המכה הגדולה", כדבריה, והיא הרגישה שהיא כבר לא רצויה. זה היה במרץ 1938 כשהיטלר נכנס לוינה וסיפח את אוסטריה לגרמניה ב"אנשלוס". היא זכרה שישבה עם סבה בבית על הספה ושמעה ברדיו את היטלר צורח וראתה איך הפנים של סבה לאט־לאט נפלו. ביאנושהאזה החלו גילויי אנטשימיות והתנכלויות ליהודים.
ב־1943 עברה אסתר ללמוד טכנולוגיה בבודפשט. באותה תקופה החלה לאמץ את רעיונות הקומוניזם. במרץ 1944, לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה, נעצרה אסתר משום שהסתובבה ברחוב, למרות שנאסר על היהודים לצאת מהבתים בשעות מסויימות. שוטר הונגרי הלשין עליה לשלטונות ובשעת לילה הגיעו אנשי אס-אס לבית דודתה שבו גרה ולקחו אותה. היא הושלכה לחדר מעצר ולימים סיפרה כי רעש טריקת הדלת שנסגרה מאחוריה היה אחד הרגעים הקשים ביותר שחוותה, שבו הרגישה שחייה נגמרו.
היא היתה חודש שלם במעצר ובמהלכו נחקרה בשל היותה קומוניסטית ומשום שהיתה מחוץ לביתה בזמן שנאסר על היהודים לצאת מהבתים ובנוסף לא נשאה על בגדיה טלאי צהוב. בחקירות התבקשה למסור מידע על המחתרת הקומוניסטית, אבל מכיוון שלא שיתפה פעולה עם החוקרים, הוכתה קשות. משם הועברה למחנה הריכוז קישטרצ'ה שליד בודפשט. מפקד המחנה, אישטוון ושדניאי, היה הונגרי שנקט במדיניות אנושית ואף שיתף פעולה עם ארגוני הצלה וסעד יהודיים. אחרי חודש החקירות הקשות במעצר, מחנה הריכוז היה לדבריה "מעין גן עדן".
אולם בסוף אפריל החלו לצאת מהמחנה משלוחי המוות לאושוויץ. אסתר הועלתה ביולי על רכבת למחנה המוות. היא תיארה את התנאים המזעזעים שהיו ברכבת והצפיפות הנוראה שגרמה למותם מחנק של רבים מנוסעי הקרונות. למחרת הגיעו לאושוויץ ועל הרמפה עברו את תהליך המיון של יוזף מנגלה. אסתר נשלחה לצד החיים.
בסתיו 1944 הועברה מאושוויץ לבירקנאו. 17 פעמים הועמדה בסלקציות ובכל הפעמים נשלחה לצד החיים, כנראה משום שיחסית לאחרים נראתה בריאה. באחת הסלקציות אחותה הקטנה, אלווירה, נשלחה למוות. את בת דודתה, אטה, הצליחה באחת הסלקציות למשוך ולהציל. גם אמה של אסתר נספתה בשואה. אביה ואחיה שלמה ניצלו.
בעצרת הפתיחה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2017 נבחרה אסתר לשאת דברים. "לאושוויץ, ממלכת המוות, היו חוקים משלה: להיות שייכים למישהו, להיות ביחד. היחד היה הכוח של היחיד. היחד נתן משמעות לחיים. וגם למוות. שיהיה מישהו שיספר עלינו, שלמישהו יהיה אכפת מאיתנו - ולנו ממנו", אמרה. "התחלקנו בפת הלחם היומית, במקום על דרגש השינה, בצד אחד של ברז המים, והעיקר בשארית הכוח לתמוך אחת בשנייה, במי שהתעלף במסדר, בצל אפל לאחר שעות של עמידה, להרים אותו כדי שלא ירו בו", היו דבריה של אסתר.
בנובמבר 1944 הועברה למחנה הריכוז לנצינג, ששימש כמחנה הנשים הצמוד למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה. במחנה הועסקה בעבודות כפיה במפעל של אחת מעשרות החברות שהקימו מפעלים במאוטהאוזן. היא סבלה מתת תזונה ומטיפוס והרגישה שמותה קרב.
ב-5 במאי הגיעו חיילים אמריקנים למקום ושיחררו את המחנה. אסתר הועברה לבית חולים של הצלב האדום, וסיפרה כי בפעם ראשונה אחרי תקופה ארוכה הרגישה שמתייחסים אליה כאל בת אדם.
בסוף 1946 היא עלתה על אוניית מעפילים בדרכה לארץ ישראל, אולם הספינה נעצרה על ידי הבריטים וכל נוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. רק שנה וחצי לאחר מכן עלתה לישראל. היא אמרה שלקח זמן עד שהרגישה שייכת. היא זכרה במיוחד את הבחירות הראשונות לכנסת שהצביעה בהן, כי אז הכתה בה תחושת השייכות והיא הבינה שהיא אזרחית מדינת ישראל. בנאומה בטקס יום הזיכרון ביד ושם אמרה: "מתחתיות השאול התרוממתי חזרה למעגל החיים. לקח זמן עד שיצרתי את עולמי מחדש. אהבת ארץ ישראל שהוטמעה בי בילדותי נדלקה בי במלוא עוזה. התפייסתי עם הבורא שהסתיר פניו מאיתנו בימים קשים כל כך! וזכיתי לקחת חלק בהקמת מדינתנו בארץ האבות, שהפכה לי לבית. בהקרבה, בהתנדבות ובאהבה ניסיתי להפיח חיים חדשים במציאות חיי. כאן בארץ ישראל חיי קיבלו משמעות! משמעות חדשה! משמעות עם תוחלת מעבר להישרדות הפיזית. ה"ביחד" השתנה מתא קטן של שתי נערות שנלחמות מול הרשע, לתא תומך הולך ומתרחב של משפחה, חברה ומדינה. חיים נורמליים!".
היא נישאה לדוד, גם הוא יליד הונגריה. דוד עלה לארץ ישראל ב-1939 ובמלחמה באירופה לחם במדי הבריגדה היהודית. לזוג נולדו שתי בנות - שרה וצילה, נכדים ונינים. היא למדה היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, עבדה בארכיון הציוני המרכזי וחקרה את תולדות הנהגת התנועה הציונית. בשנת 1996 אסתר מונתה כיושבת ראש עמותת יוצאי הונגריה בירושלים. בתפקיד זה פעלה רבות למיצוי זכויותיהם של ניצולי השואה וסייעה להם בהתנדבות בהליכים לקבלת פנסיה ופיצויים מממשלות הונגריה וגרמניה. בנוסף היתה פעילה בעוד גופים לרווחת ניצולי שואה ולשימור זכר הקהילות היהודיות שנעלמו. כמו כן הצטרפה כאשת עדות למשלחות "עדים במדים" שיצאו למסעות במחנה אושוויץ.
בשנת 2003 יצאה משלחת של חיל האוויר הישראלי לאושוויץ, ובמסגרתה נערך מטס של שלושה מטוסי קרב ישראליים מעל מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. אירוע זה ריגש אותה מאוד וכשהמשלחת חזרה לישראל, היא נפגשה עם מפקד חיל האוויר. "היינו אנשים ללא הגנה, הוציאו אותנו מהחוק. היתה אפשרות לכל מי שרצה לעשות איתנו כרצונו. אז לקחו אותנו לרכבת, הוציאו והכניסו לתוך הגז עד שעלה עשן למעלה וזהו. אז עכשיו אי אפשר יותר, כי הבחור הזה הראה לנו שאי אפשר יותר דבר כזה. הסיפור הזה נגמר", אמרה אז לאלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר.
את נאומה לפני שש שנים ביד ושם סיימה במילים: "אני רואה בהישרדותי זכות גדולה שיש בה גם חובה. חובה לפעול ביחד לקיים חברה של ערכים שיוויוניים, אנושיים ויהודים, שנוכל למסור את האבוקה שקיבלנו מאלה שנשארו שם - לבנינו, לבני בנינו, לדורות הבאים אחרינו. אני תפילה שנוכל למסור לאהובינו למעלה בבוא העת שהצדקנו את הישרדותנו".