לפני יותר ממאה שנה שינתה משפחת "בארי" את שמה ל"חמישה". רבים מהגברים שמשפחה, שחיה בלבנון, לא שבו מהקרבות בהם לחמו במדי הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה, ובקהילה הוחלט ששינוי שם המשפחה ישמור עליהם. כ-55 שנים לאחר מכן, עמד אחד מצאצאי המשפחה, שאול שרל חמישה, בלבם של קרבות עקובים מדם במלחמת יום הכיפורים, בהם רבים מחבריו לנשק נפלו, ובין היתר בקרב הבלימה ההירואי בעמק הבכא וכן בהבקעה לתוך סוריה. שנים נצר בלבו את מוראות המלחמה, לפני כעשור בלבד החל לספר אודותיהם, כשלפני שבועיים שב מטקס לציונה. יומיים לאחר מכן, הלך לעולמו והוא בן 70, הותיר אחריו את ילדיו ניר, מיכל ואור, וכן שישה נכדים.
הוא נולד בביירות בשם שרל חמישה בסוף שנת 1952 להוריו, ניסים ואדל, והיה לשני מבין ארבעת ילדי המשפחה. בגיל שלוש החל ללמוד בתלמוד תורה סמוך לבית הכנסת מגן אברהם בביירות, וכשהיה בן שבע עלתה משפחתו לישראל והשתכנה בשיכון ד' בבאר שבע.
בשל קשיי פרנסה בהם נתקלו הוריו, עברה המשפחה לרמת גן והתגוררה בבית של קרובי משפחה. שם, בעת רישום לבית הספר, שונה שמו משרל לשאול. בהמשך, עברה המשפחה להתגורר בשכונת נוף ים בהרצליה, שם למד חמישה בבית הספר היסודי בנוף יום ובהמשך במגמה הריאלית בבית הספר התיכון העירוני בעיר, לימים תיכון "הראשונים", והיה לתלמיד מצטיין. כמו כן, היה חמישה חבר בתנועת הנוער העובד וכן שיחק בקבוצת הכדוריד הפועל נוף ים - שעל פעילותו בה סיפר לימים כי ערך העזרה ההדדית שהייתה מנת חלקה של הקבוצה, סייעה לו בזמנים הקשים במלחמה. אחיו, ויקטור, סיפר כי הוא היה בן מסור להוריו, והזכיר כי כנער בן 14 "חפר שוחות לבני המשפחה במלחמת ששת הימים".
בשנת 1971 התגייס לצה"ל, לבקשתו לחיל השריון, שם עבר מסלול לוחם ובהמשך קורס מפקדי טנקים, ולאחר מכן הוצב בצאלים בתפקיד מדריך קליעה. בהמשך להתגברות המתיחות בתחילת חודש אוקטובר 1973 הוחלט על הקמת גדוד השריון, גדוד 71, שהוגדר כמסגרת לשעת חירום שלא פעלה כגוף מבצעי אפילו יום אחד, אליו לימים השתייך חמישה. יממה וחצי בלבד לפני פרוץ המלחמה, בצה"ל החלו לאסוף את המפקדים והלוחמים ולאייש את הגדוד. הקצינים הגיעו מבית הספר לשיריון, והלוחמים היו חניכים ומדריכים בקורסים שונים של החיל, שמעולם לא התאמנו ביחד.
שנים רבות נמנע שאול מלדבר אודות אותם ימים, אולם הוא ניחן בזיכרון פנומנלי, ולימים, כשהחל לספר על המלחמה, תיאר בפירוט את שעברו הוא וחבריו מרגע ההמראה לחזית הצפון ועד תום המלחמה. "בחיים לא הייתי ברמת הגולן - זה היה כמו לתת לי מפה של הירח", סיפר בין היתר חמישה על מפת האזור שקיבל לידיו במלחמה, והדגיש את חוסר הארגון ששרר בצה"ל באותה העת. עוד סיפר על תחושת הפחד שקיננה בו למראה מטוס ישראלי מופל, וכן נוכח ההפגזות הכבדות, "הפגזים קרובים, הרעש מפחיד, ואני אינסטנקטיבית צולל פנימה אבל מוציא עצמי מהר מאוד החוצה - חשופים בצריח".
"קצב הארטילריה הסורית היה רצחני, הכי דומה לסיר פופקורן", סיפר שאול על התקופה בה נשלח לגזרה הצפונית ברמת הגולן, "הרגשנו כולנו שבקצב הזה אנחנו הולכים למוות בטוח". עוד סיפר כי היום הרביעי של קרבות הבלימה היה יום מכריע, כשלילה לפניו כינס המג"ד, משולם רטס, את הלוחמים שנותרו - והורה להם לנוע לתפוס עמדות דרומית מזרחית לחרמונית, בנקודה ששלטה על השטח ממנו צפה שהסורים יגיעו. "עכשיו תגיע המתקפה הגדולה - ואנחנו נעמוד מולה. אתם הולכים לעשות היסטוריה", אמר רטס ללוחמיו.
כך, נאלצו להמתין חמישה טנקים - לגל שעמד לשטוף את העמק. "יום שלישי בבוקר ואנחנו רואים מרחוק צבא שבא מולנו עם טנקים מצוחצחים כמו מסרט אחר", תיאר חמישה, "הם התקדמו כמו במצעד צבאי, נסעו כאילו הם על אוטוסטרדה, כשמסביבם נגמ"שים וכוחות נוספים. היו שם בין 150 ל-180 טנקים, ולנו היו בערך 17 פגזים לכל טנק. החלטנו לא לומר על כך מילה בקשר, כי הם האזינו לנו ולא רצינו שידעו את מצבנו. ההחלטה היתה לירות כשיהיו קרובים, וכשהם הגיעו קרוב אכן לחצנו על ההדק. פגענו בקו הראשון שלהם והטנקים שלהם בערו, נדלק שם הגיהינום ועמודי ענן שחור עלו לשמיים. רצינו שהם יבינו שזה לא היום שלהם, וילכו", הוסיף. אולם, כך סיפר שאול, השיריון הסורי עצר, חזר אחורה - והנחית מטח ארטילריה סמיך. אולם, במקביל, החליט הצבא הסורי לוותר על הבקעה בציר, והטנקים החלו לנוע מעט דרומה, שם החל הקרב המפורסם מול גדוד 77 בפיקודו של אביגדור קהלני.
זמן קצר לאחר מכן נהרג המג"ד רטס, לילה לפני כן נהרג סגנו, רב-סרן גדעון ויילר, ושרידי גדוד 71 סופחו לחטיבה 7 של יאנוש בן גל ובמסגרתה המשיכו שאול וחבריו להילחם עד סוף הקרבות, והשתתפו בבין היתר במעבר למתקפה ובכיבוש מזרעת בית ג'ן שבסוריה. אולם,ף סיפור הגבורה של לוחמיו נדחק לשוליים ולאורך השנים כמעט ולא נשמע.
כשהשתחרר משירותו הצבאי פנה חמישה ללימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, בסיומם החל לעבוד בחברה שעסקה בהסבת מערכות טנקים שייצאה ישראל לחו"ל. בהמשך, היה חבר בצוות שפתר בעיות פיתוח ותכנון בטנק המרכבה ואף פיתח פריסקופ משופר לטנק - פריט שכה חסר לו במהלך המלחמה. בשנים מאוחרות יותר, הוביל פרוייקטים חשובים עבור משרד הבטחון.
במהלך השנים, עבר לתחום הלייזרים בתעשיות לייזר, ובהמשך היה אחראי הטמעת בקרת איכות במרכז מוטורולה העולמית בארץ. הוא היה מהנדס מוערך והוביל פיתוחים פורצי דרך, בהם פיתוח המטען המגנטי האל חוטי הראשון בעולם עבור חברת פאוורמט. כמו כן, שאול הקים חברת הנדסה ובמשך מספר שנים עבד בסין, שם גם החל לעסוק בהוראת סטודנטים, כששיתף פעולה עם אוניברסיטה מקומית. את חיבתו להוראה המשיך גם בישראל, במכללת סמי שמעון שבאשקלון.
"הוא היה אדם של חסד", סיפרה בתו מיכל שעבדה איתו. לדבריה, "את כל הונו תמיד חילק לעובדים, לסביבה, הוא לא חיפש להתעשר. הוא עבד לעיתים גם בחינם, ותמיד נתן את הפתרונות הטובים ביותר. פעם נתן לעובד שלו במתנה את רכב, בפעם אחרת תרם לבית חולים מכשיר ענק שבנה במיליוני שקלים שמטפל בשיקום פגועי רגליים ועוזר להם לשוב ללכת", סיפרה.
הבישול היה תחביב אהוב עליו והוא נהג לבשל לילדיו תבשילים שנהגו לאכול בבית הוריו, לצורך כך אף השתמש בכישוריו ההנדסיים ופיתח מכשיר להכנת הקובה המפורסם של יהודי סוריה ולבנון.
לפני כעשור, פנה אליו סטודנט וסיפר לו שהוא הנכד של מפקדו, משולם רטס. הוא ביקש משאול שיכתוב לסבתו, אלמנתו של רטס, על קרבות הבלימה של הגדוד, שם למעשה החל לבקוע מעיין סיפורי הקרבות שהיה נצור עוד מתום המלחמה. בנקודה זו, החל שאול לכתוב ולספר אודות המלחמה, והחוקר ד"ר אורי מילשטיין שתיעד את דבריו והביא אותם לידי פירסום.
לפני שבועיים נחנך ברמת הגולן אתר הזיכרון לחללי חטיבה 7, אחרי שנים בהם עמד מוזנח ונטוש. שאול כעס שהלוחמים לא הוזמנו לאירוע. אחיו, ויקטור, סיפר כי באותו יום "הוא עלה עם חבריו לצוות במלחמה הארורה, לרמת הגולן, כאילו להיפרד ולסגור מעגל, במקום בו נקברו נעוריו ועלומיו כשהיה ילד בן עשרים. חמישים שנה עם צלקת שנצרבה עמוקות בנשמתו". אחר הצהריים, הגיע שאול לטקס חנוכת אתר הזיכרון, ושב הביתה "בתחושה שלא מצא את עצמם שם", אמרה בתו. כעבור יומיים, אחרי שסיים את ההכנות לארוחת ליל שבת למשפחתו, מת במיטתו. במשפחתו חושבים שלאי ההכרה בחלקם של לוחמי גדוד 71 היה חלק בשיברון הלב שלו. במלאת שלושים ימים למותו, תערוך משפחתו מפגש אותו הם מכנים "זוכרים את חמישה", שם יעלו בין היתר סיפורים מהמלחמה.