בערב יום רביעי, דקה לפני שעמדה לעלות באולם ההופעות שב"יד בן צבי" המופע הראשון בהפקה חדשה של ההצגה "קוראים לי יודה", התבשרו השחקנים וצוות יד בן צבי על מותה של פנינה גרי, מי שערכה וביימה את ההצגה על פי שיריו של יהודה עמיחי. גרי הייתה בת 95 במותה ועד אחרון ימיה הייתה מסורה לעולם התיאטרון בחיים של יצירה בלתי פוסקת.
היא נולדה בשנת 1927 במושב נהלל, מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. הוריה, ציפורה ויוסף דרומי, היו מראשוני המושב שנוסד ב-1921. בני הזוג נמנו על עולי האוניה "רוסלאן" שעגנה בחופי ארץ ישראל בסוף שנת 1919 ושנחשבת למבשרת העליה השלישית. על האוניה שינו את שם משפחתם מקוטלר לדרומי. פנינה הייתה בתם הקטנה, אחרי מנחם ורבקה.
היא התחנכה בבית הספר החקלאי בנהלל ובגיל 18 יצאה ללמוד בסמינר למורים וגננות. בתקופת לימודיה הכירה את עלי בן-צבי והם היו לזוג. עלי היה בנם השני של רחל ינאית בן- צבי ויצחק בן-צבי, מראשי הנהגת הישוב העברי ולימים הנשיא השני של מדינת ישראל. עלי היה לוחם בפלמ"ח ומזכיר קיבוץ בית-קשת שבגליל התחתון. ב-16 במרץ 1948, שבוע לפני מועד החתונה שלהם, נהרג עלי בקרב בשדות הקיבוץ יחד עם שישה מחבריו.
חצי שנה אחר כך, יצאה פנינה עם משלחת אנשי חינוך מטעם הסוכנות היהודית למחנות העקורים בגרמניה, שם הוטל עליה להקים ולנהל גני ילדים בחמישה מחנות פליטים. "המפגש שלי 'הצברית', עם 'שארית הפלטה' היה מוזר", כתבה. "פתאום המלה 'ציונות' קיבלה משמעות אמיתית ברורה ומשכנעת. איזה מזל היה לנו, דור 'הצברים', שנולדנו בארץ", הוסיפה.
באותם ימים פגשה את רוברט (בוב) גרי, עיתונאי יהודי מארצות הברית שהגיע לסקר את המתרחש בגרמניה שאחרי המלחמה, עבור סוכנות הידיעות היהודית JTA. המפגש עם שורדי השואה ועם הטרגדיה שעבר העם היהודי הפך אותו לציוני נלהב והוא החליט לעלות לישראל.
הוא החל לסייע לתנועת הבריחה והגיע לביקור בישראל. כששב לגרמניה, פנינה והוא הפכו לזוג. ביולי 1949 נישאו השניים במינכן בנוכחות רב מצבא ארצות הברית, וכמה ידידים של בוב. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו לישראל והתגוררו בירושלים. במהלך השנים נולדו להם שתי בנות: דורית ומירב.
כבר מילדות נמשכה פנינה לעולם התיאטרון. חוויות התיאטרון הראשונות שנצרבו בה ב"בית העם" של נהלל. "עבורי זה היה 'המקום', לב הכפר שהכל קורה בו ואיתו", סיפרה לפני כמה שנים לוואלה!.
"כשהתיאטרון היה בא להציג בנהלל, זה היה חג, כל הכפר חגג. בית העם היה תמיד בתפקיד הראשי. החברות היו אופות עוגות ואחרי כל הצגה הייתה מסיבה על הבמה. הייתי מארגנת כמה ילדים והיינו עוברים מחצר לחצר, קוטפים פרחים ומכינים זרים לשחקנים. במרתף הבניין היו חדרי איפור ושעות הייתי מציצה לראות את השחקנים מתאפרים. בת שש ברחתי בכותונת לילה מהמיטה והתגנבתי להצגת 'היהודי זיס' עם פינקל בתפקיד הראשי. אבא שלי הרשה לי להישאר ואני זוכרת עד היום את ההצגה". היא סיפרה עוד על "הבמה בפנים שהייתה גדולה ועליה הצגנו בכל החגים מסכתות ברוח החג ומצב האומה. בתיה'לה בן-ברק, בת כתתי, אמו של מאיר שלו, הייתה כותבת ואני הייתי מביימת. אני משוכנעת שבית העם, בנוכחותו הבולטת ובמסגרת שיצר, הפריח הרבה אהבה לתיאטרון ולתרבות בכלל".
כעת, כששבה משליחותה במחנות הפליטים ואחרי שהקימה משפחה, הרגישה שהגיע הזמן. "חזרה אלי התקווה לממש את חלומי הישן: להיות שחקנית", כתבה. את הצעדים הראשונים עשתה בתיאטרון תנ"כי שהקים בירושלים משה הלוי, מראשוני תיאטרון "הבימה" ומייסד תיאטרון "האהל".
כעבור זמן קצר, היא ובוב החליטו לנסוע לארצות הברית. גרי התקבלה ללימודים בבית הספר למשחק של לי שטרסברג, שעל תלמידיו נמנים מגדולי השחקנים במאה העשרים. בניו יורק נמשכה להצגות תיאטרון השוליים ב"אוף ברודווי" וחלמה להקים בישראל תיאטרון שוליים נודד.
כעבור ארבע שנים שבו לישראל ועברו לתל אביב. היא החלה לשחק בתיאטרון "הקאמרי" וכעבור זמן קצר מימשה את התוכנית להקמת תיאטרון קטן ואינטימי. יחד עם השחקן שמוליק עצמון ושמואל עומר כמנהל, הקימו את תיאטרון "זווית", שפעל כתיאטרון נייד ואינטימי וזכה להערכה גדולה. במקביל, הצטרפה לתיאטרון חיפה ונמנתה על ראשוני השחקנים בתיאטרון. בשנת 1968 תיאטרון "זווית" הצטרף לתיאטרון "הבימה", ופנינה נמנתה על צוות השחקנים של "הבימה" במשך 12 שנה. באותה תקופה גם הקימה סדנה למחזה מקורי שנקראה "הבימרתף", שהעלתה כמה הצגות שזכו להצלחה.
העשייה האומנותית שלה הייתה משולבת בחייה של החברה הישראלית, וכך התנדבה להעביר חוג דרמטי בבית הסוהר לנשים "נוה תרצה", וניהלה את "תיאטרון הגליל". מדובר היה בתיאטרון קהילתי שפעל בקריית שמונה והורכב מתושבי העיר וקיבוצי האיזור. החומרים בהם עסקו, נגעו בנושאים שהחלו להעסיק את המדינה ואת קריית שמונה והסביבה בעיקר. פנינה בחרה להעלות איתם הצגה על פי ספרו של סמי מיכאל, "שווים ושווים יותר", שנגע בחיים במעברות ובאפליה העדתית.
באותן שנים גם מונתה לתפקיד המנהלת האמנותית של "תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער", תפקיד אותו מילאה בין השנים 1990-1981. בתקופתה עלו בתיאטרון 35 מחזות מקוריים. בשנת 2006 הוענק לה פרס הבמה לילדים ונוער על מפעל חיים. בהמשך הייתה שמונה שנים דרמטורגית בתיאטרון פאר שבע והייתה לקטורית בתיאטרון "בית ליסין".
בגיל 80, החליטה לגעת בסיפורה האישי ולעבד אותו להצגה בשם "סיפור אהבה ארץ ישראלי". היא סיפרה כי "ההצגה נולדה במקרה, ללא תכנון מוקדם. אף פעם לא חשבתי לספר ברבים על האסון הפרטי שלי. בכלל, בתקופה ההיא היינו מאוד סגורים בנושאים פרטיים ואפילו עם אחותי ואחי או עם הורי, לא דיברתי כמעט, זה כאב לכולם ואף אחד לא רצה לעורר את הנושא. רק עם רחל, אמא של עלי, הייתי תמיד מתכתבת ומדברת ותמיד עליו, שתינו רצינו להיאחז לפחות בזיכרון. רק כשהנכד שלי התבקש לכתוב חיבור "שורשים" והוא ביקש אותי לספר לו על ילדותי ונעורי בנהלל, ורק כשהקריא את חיבורו בכיתתו והתלמידים צחקו, או אולי לא קלטו ולא הבינו את צורת החיים והערכים עליהם התחנכנו במושב העובדים הראשון, נהלל, רק אז עלה בדעתי הרעיון שאולי חשוב בדרך של תיאטרון, שהיא הרבה יותר חווייתית מאשר סתם קריאה, לספר להם, לדור הצעיר, ולכל העולים שהצטרפו אלינו מאז קום המדינה, איך היא קמה, בזכות איזה רעיונות, ערכים, ובעיקר בזכות נוער נפלא שהיה מוכן לעשות הכול למענה, אפילו למות", סיפרה.
"כתבתי מונודרמה כי בסגנון הזה היה לי יותר קל להתבטא, אבל כיוון שזה היה סיפור פרטי, כנראה לא העזתי, וגנזתי אותה. רק אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשהמדינה חגגה יום הולדת ששים ואני שמונים, רק אז, הרגשתי שזאת ההזדמנות האחרונה לנסות להעלות את הסיפור, ובעיקר מפני שמאוד מרגיז אותי שכמעט לכל משפחה ממכרי יש בן או בת שהיגרו לחו"ל. אלפי צעירים נוסעים ולא חוזרים, ורציתי להזכיר לכולם, באיזה קשיים וכמה קורבנות הוקרבו כדי שהמדינה שלנו תקום. עשיתי זאת בדרך שלי, באמצעות התיאטרון".
בשנת 2008 יצאה הצגת היחיד שכתבה וביימה. עדי ביילסקי הייתה השחקנית וההצגה זכתה להצלחה גדולה ועלתה יותר מ-600 פעמים בישראל ובמדינות נוספות. "חוויית חיים אישית שאי אפשר להישאר שווה נפש כלפיה", כתב על ההצגה מיכאל הנדלזלץ, מי שהיה במשך עשרות שנים מבקר התיאטרון של עיתון "הארץ".
אחר כך יצא הסיפור כרומן אוטוביוגרפי, כספר וגם כסרט קולנוע, של הבמאי דן וולמן. כל העת המשיכה בעשיית תיאטרון: כתבה מחזות וביימה הצגות. בשנת 2019 כתבה וביימה מחזה על סיפור חייה של מניה שוחט, מהדמויות הבולטות בארגון "השומר". הד"ר נירית שלו-כליפא מיד בן צבי התלהבה מיוזמתה של גרי וחיברה אותה לקבוצת התיאטרון הירושלמי, שיחד עם יד בן צבי החליטו להעלות את ההצגה כהפקה מקורית.
פנינה ראתה חשיבות גדולה לספר את סיפורה של מניה שוחט לדור שחי בארץ מאה שנים אחרי שהיא חיה ויצרה פה. "אשה גיבורה שהלכה נגד כל המוסכמות של תקופתה. מעבר להיותה פמיניסטית, היא הייתה אשה שהקדישה את חייה להגשמת רעיונות", הסבירה אז לוואלה! על המוטיבציה שלה. גם פנינה הייתה אישה שהקדישה את חייה להגשמת החלום האומנותי שנטוע בתוך החברה הישראלית שבה הוא חי ופעל. הנערה הצעירה שעולמה חרב עליה, הצמיחה כוחות חיים ויצירה, הקימה משפחה והגשימה את חלומה להיות אשת תיאטרון. יחד עם זאת תמיד ליווה אותה סיפור מותו של עלי, האהבה הראשונה שלה. "אני מקווה ומתפללת שעוד יבוא היום שהכוח הזה יביא לנו גם שלום. אני נושאת תפילה שיגמרו המלחמות ושלא יהיו עוד נשים שיעברו את הכאב הזה", אמרה לפני שש שנים כשביקרה בבית קשת, שם נהרג עלי בן צבי.