כמדי שנה, ביום השני של חול המועד סוכות הגיע קומץ בני משפחות לחלקת השומרים שבבית הקברות של כפר גלעדי. חלקת קבר עמוסה היסטוריה, סיפורי גבורה ומיתוסים. על קברה של מניה שוחט, מהדמויות הבולטות בארגון "השומר", ישבה נכדתה, רון מיבר. עשרות שנים כבר נערך טקס הזיכרון לאותה חבורה פורצת דרך ועבור מיבר הייתה זו הפעם הראשונה בה הגיעה לטקס.
את סבתה הכירה היטב ובנעוריה חיה בקיבוצה, כפר גלעדי, אבל מהטקס ההירואי בבית הקברות התרחקה. "זה היה עול קשה לשאת את המשקל הזה, שאני כביכול בזכות סבתא ולא בזכות עצמי. סבתא הייתה תמיד 'גיבורת על' ואני הייתי 'הנכדה של...'. בעקבותיי גם הילדים שלי התרחקו מהמורשת המשפחתית. כנראה שכל דבר צריך את הזמן המתאים שלו והנה, הוא הגיע", אמרה.
עבור אשת התיאטרון, פנינה גרי, עליית ההצגה על מניה שוחט כבר הייתה צריכה לקרות לפני 40 שנה; "היא דמות מרתקת", אמרה. "אישה גיבורה שהלכה נגד כל המוסכמות של תקופתה. מעבר להיותה פמיניסטית, היא הייתה אישה שהקדישה את חייה להגשמת רעיונות ופעלה למען הכלל על חשבון החיים הפרטיים שלה. "התאהבתי בדמותה ואמרתי לעצמי שלא ייתכן שהסיפור של האישה הזאת לא יעלה כהצגה. כבר בשנות ה-70' חשבתי שצריך לעשות הצגה עליה והנה זה קורה". גרי בת ה-92 עבדה בשנתיים האחרונות בחריצות רבה וכתבה מחזה בשם: "מניה: אגדה בחייה". ד"ר נירית שלו-כליפא מיד בן צבי התלהבה מיוזמתה של גרי וחיברה אותה לקבוצת התיאטרון הירושלמי שיחד עם יד בן צבי החליטו להעלות את ההצגה כהפקה מקורית.
לפני 11 שנה גרי כתבה וביימה הצגת יחיד שסיפרה את סיפורה האישי. ההצגה, "סיפור אהבה ארץ ישראלי" סיפר את סיפור אהבתה של נערה לבחור צעיר. העלילה מתרחשת בסוף שנות ה-40' של המאה הקודמת. סופו הטראגי של הסיפור הוא נפילתו בקרב של האהוב, שבוע לפני החתונה. מאז ההצגה זוכה להצלחה גדולה ולא יורדת מהבמות. "ראיתי שיש כמיהה למשהו אמיתי ואמרתי לעצמי שהנה, הגיע הזמן להעלות את ההצגה על מניה שוחט", אמרה.
ההצגה מתבססת על ספר שכתבה רחל ינאית-בן צבי על מניה שוחט. ינאית, אשתו של הנשיא השני, יצחק בן צבי ויחד איתו ממייסדי "השומר". היא הייתה בקשר קרוב עם שוחט וכשזו עברה טיפולי עיניים מסובכים בירושלים, היא נחה כמה שבועות בצריף של משפחת בן צבי. כשעיניה סגורות והיא נחה על המיטה, ראיינה אותה חברתה וכתבה את סיפורה.
באחד הימים הגיעה לצריף פנינה גרי, מי שהייתה צריכה להינשא לעלי, בנם של בני הזוג בן צבי. ראיתי אישה קטנה וצנומה שוכבת ואת רחל ינאית מראיינת אותה. "הבנתי שזו מניה שוחט, אותה אישה שנחשבה כבר אז לאגדה", אמרה.
את הספר כתבה ינאית בסגנון עיתונאי-דוקומנטרי והוא היווה את בסיס המחזה. "בנוסף קראתי כל דבר שנכתב אי פעם על מניה", אמרה גרי. אבל היא הבינה שהיא חייבת להוסיף את הפן האנושי מתוך סיפור החיים הדרמטי של מניה שוחט. לשם כך נפגשה פגישות רבות עם הנכדה, רון מיבר.
כך, לדוגמה, חייה הזוגיים עם ישראל שוחט; מדובר היה בגבר שצעיר ממנה בשבע שנים. היא זו שחיזרה אחריו והציעה לו נישואים, דברים שלא היו מקובלים כלל לפני יותר ממאה שנה וגם היום הם חריגים. ישראל ניהל מערכות יחסים עם עוד נשים, אבל גרי אומרת ש"מניה ידעה בדיוק מה יש לה" וקיבלה זאת.
מספרים כי באחד הימים שבה מאחת מאותן פעולות נועזות כשבידיה נשק שרכשה. היא דפקה על דלת הבית הנעולה וישראל אמר לה שהוא לא יכול לפתוח לה את הדלת. אין ללמוד מכך שמדובר באישה חלשה וכנועה. מדובר במהפכנית, מי שהאמינה ברעיון הקולקטיב והייתה מראשוני מגשימיו בארץ ישראל, בחוות סג'רה. כל חייה האמינה ברעיונות השיתוף והשוויון וגם הגשימה אותם בפועל. אגב, גם שוויון בין המינים; מסופר עליה שהייתה האישה הראשונה בארץ ישראל שלבשה מכנסיים.
הסופרת רות בקי כתבה על כך שכשמניה שוחט ויהושע חנקין הגיעו בקיץ 1907 לחוות סג'רה רכובים על סוסים, "מולם ירד ילד כבן עשר כשהוא מוביל אחריו כמה עשרות אווזים מקרטעים. כשהתקרב אל שני הרוכבים, פרץ בצעקה: "אימא," קרא רוסית בהתרגשות, "זו אישה, קוזאקית. בחיי, ראיתי"
ב-1909 הייתה בגרעין מייסדי "השומר". אבל בעוד נשות "השומר" הודרו מלב העשייה, היא נחשבה דמות מרכזית בארגון. רעיונות הקולקטיב, השמירה העצמית וההתיישבות, שמניה הייתה בין מניחי היסודות שלהם בארץ ישראל היו מיסודות הישוב היהודי החדש ובין מעצבי דמותו. לדוגמה, דוד בן-גוריון אמר שיש לצה"ל אבות רבים, אבל רק סבא אחד - 'השומר '". אגב, נטען כי בן-גוריון עצמו לא התקבל לשורות "השומר". מאוחר יותר מניה שוחט הייתה ממובילי מפעל קליטת העליה אליו התגייס קיבוץ כפר גלעדי שהפך שער העליה לאלפי מעפילים שגנבו את הגבול מלבנון.
ארגון "השומר" נוסד ב-1909 על ידי הארגון החשאי "בר גיורא", שהוקם שנתיים קודם. מייסדיו הם חברי פועלי-ציון שעלו מרוסיה והתארגנו בהנהגת ישראל שוחט, בן זוגה של מניה. "השומר" תבע מחבריו משמעת חמורה ולקח עליו את השמירה במושבות. אנשיו שאפו להקים יישובי גבול. במלחמת העולם הראשונה סבל מרדיפות הטורקים ורבים מחבריו נאסרו. עם הקמת ה"הגנה" ב-1920 פורק השומר. אחד מכללי היסוד של חבריו קרא: "היה אדם", ובין השאר הקפידו לא להתפתות להשתמש בכוח, כולל ירי שלא לצורך.
לצד צאצאי השומר, לטקס הזיכרון השבוע הגיעה קבוצה מטעם "יד בן צבי". מכון המחקר על שם הנשיא השני ארגן מעין "מסע" לחידוש הקשר בין בני הזוג ינאית ובן צבי למניה שוחט. באביב תרס"ט (1909) יצאו רחל ינאית, יצחק בן־צבי וחבריהם מירושלים אל הקולקטיב שהקימו חברי 'בר גיורא' בסג'רה ביוזמת מניה שוחט. במפגש הרה גורל בחוות סג'רה הוקם ארגון השומר. המסע שיצא ביום רביעי מירושלים, באוטובוס ולא בהליכה או רכיבה, עבר בחוות השומר בסג'רה, בטקס בפנתיאון שבכפר גלעדי והסתיים במוזיאון בית השומר שבמעלה הגבעה.
כשישבו לנוח כמה רגעים בבית השומר, אחרי טקס הזיכרון, הודתה מאיה קדם (נדב), בתו של צבי נדב, מראשי השומר, כי היא "מוצפת ברגשות ומתקשה להכיל אותם. בלילה לפני שיצאנו הנה לא ישנתי מרוב התרגשות". היא נולדה בכפר גלעדי ולדבריה כשמתקרבים לקיבוץ היא "שיכורה מריחות הגליל. כבר בחלסה (המקום שקדם לקרית שמונה) אני מרגישה בבית. לאחרונה נתנו לי כוס מים והרגשתי שאני מתמלאת חיים. התברר שאלו היו מים שנשאבים מהמעיין בקריית שמונה לבקבוקי שתייה. הרגשתי כאילו אור נכנס לתוכי".
לרבים מחברי הקבוצה קשר רגשי עמוק לשוחט ולתקופה; "אבא שלי לא היה ב'השומר', הוא היה איש העליה השלישית, אבל הוא הכיר את מניה שוחט והיא הפכה כמו אמא עבורו. כשהכיר את אמי הוא נסע איתה לכפר גלעדי כדי לקבל ממניה מעין אישור שהוא יכול להינשא לה. כשמניה הייתה על ערש דווי הוא נסע אליה. אני זוכרת את היום הזה", סיפרה ישראלה לוי, בתו של החלוץ ישראל אלפרין.
לצד קשיחותה והכוח שהפגינה, במהלך יום המסע סופר על הצד הרך, המחבק והחם של אותה אישה נמוכה וצנומה. קדם אמרה ש"מניה קיבלה כל אחד כמו שהוא. כל אחד התקבל באופן טבעי. היא הייתה כותל מערבי לכולם. גיבורה ורבת עלילות נסתרות הייתה. בכיסים שלה היו תמיד סוכריות שהיא חילקה לנו, הילדים". גם רון הנכדה זוכרת סבתא ש"כמו שהייתה קשוחה, הייתה רכה. אימא של כולם".
"זה גם גבה ממנה וממשפחתה מחיר יקר",הבהירה גרי. ההתמסרות שלה ושל בעלה, ישראל שוחט, לענייני הכלל ולהגשמת הרעיונות המהפכניים, לא הותירו בידיהם פנאי רב לחיי משפחה ולשני ילדיהם.
בהליכה לאורך מדורי מוזיאון בית השומר של משרד הביטחון ובין ההסברים, הועלו בפני חברי הקבוצה קטעים מההצגה על מניה שוחט, אותה ביימה גבריאלה לב. ארבעה שחקנים משתתפים בהצגה. סער שני וענבל מילוא, שניים מקבוצת התיאטרון הירושלמי, הביעו השתאות נוכח דמותה של מניה שוחט וחבריה. "זו חבורה של כמה צעירים שהחליטו לעשות מהפכה. הם אמרו שהם יכולים לשנות והם שינו. איפה אנחנו ואיפה הם. זו זכות גדולה להשמיע את קולם בתקופה הזאת שהכול נראה לנו כל כך טריוויאלי".
מילוא העידה כי קראה הרבה על מניה שוחט ועל דמויות נשיות נוספות שעולות בהצגה וסיפוריהן ריתקו אותה; "חבורה של צעירים שהלכו אחרי האמונה שלהם והתמסרו לאידיאל. הם הקריבו המון למען הרעיון". לצד הממד ההיסטורי התחברו השחקנים הצעירים לדרמה הגדולה שיצר סיפור חייה של מניה שוחט. סער, למשל, משחק את גדעון (גדע), הבן. הוא מספר על הכאב ועל הטחת האשמה של הבן באמו. זה נושא שהעסיק אותנו מאוד - אישה ששמה את ילדיה בצד ונעלמה לתקופות ארוכות. המשפחה שילמה על כך מחיר יקר".
גרי מודה שלצד הדרמה האנושית הגדולה שהיא ביקשה להעלות על הבמה, היה לה חשוב דרך שפת התיאטרון להציג בפני הדור שחי היום בישראל את אותה דמות מופת של מניה שוחט. "קשה לי לדעת שלא מכירים אותה ואת חבריה. קשה להבין את מה שהם חוללו, את מה שהם יצרו פה. הם יצרו יש מאין ובדרך הקריבו את עצמם. אני הרגשתי שאני חייבת לספר את סיפורם ואני מאמינה שסיפור שיוצא מהלב, נכנס אל הלב".
סער ומילוא כבר חשים חיבור עמוק לדמויות ולתקופה. "בטקס הזיכרון פתאום ראינו את השמות חקוקים על אבן. זה המקום בו הם חיו ופעלו ונקברו", אמרו. סער שבשירות הצבאי בשריון היה תקופות ממושכות ברכס רמים המשקיף על הגליל ולעבר לבנון, אמר שעכשיו הוא "מרגיש תחושת שייכות לסיפור ההיסטורי, שאנחנו מתחברים לאותה תקופה בחיי העם. באזכרה הרגשתי שאנחנו הפכנו חלק ממשמרי המסורת ולא נטע זר במקום. הרגשתי שאני בבית באיזה שהוא אופן".
