בחשבון הטוויטר של חבר הכנסת משה גפני פורסמה תהייה: "שמישהו יסביר לי מה הקשר בין בין בתי הדין הרבניים והרבנות, לנושא הרפורמה המשפטית. מה הסיבה שמתנפלים על בניין הרבנות וסוגרים את שיבר המים, אילולי שנאה, שנאה ושנאה". גם השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי הוציא הודעת גינוי חריפה וח"כ מתן כהנא, עד לפני שנה השר לשירותי דת בעצמו, שאל שאלה דומה לזו של גפני: "איך למען השם בית הדין הרבני קשור למחאה נגד הרפורמה המשפטית?" וקרא להפסיק את הפגיעה בבית הדין הרבני שהינו ערכאה שיפוטית ממלכתית בישראל.
מה עניין שמיטה - המהפכה המשפטית, להר סיני - בתי הדין הרבניים? המהפכה המשפטית עוסקת בהחלשת מערכת המשפט ולא במערכות הרבנות. עילת הסבירות בוודאי שאינה קשורה קשר ישיר לרבנות הראשית על זרועותיה השונים, לפחות לא יותר מאשר לכל גוף ממשלתי אחר שהחלטות מינהליות רבות מתקבלות בנוגע אליו.
אך מהר מאוד מתברר הקשר, והוא רב-מימדי. ראשית, בתי הדין הרבניים הם עצמם ערכאה שיפוטית. ערכאה שיפוטית ייחודית שלא קיימת באף דמוקרטיה אחרת, ויש הרואים בעצם קיומה המקביל לבתי המשפט האזרחיים כסממן מובהק לזהותה היהודית של המדינה. אך מדובר בערכאה שיפוטית לעניין מסוים - גירושין, שהמגמה של הממשלה הנוכחית היא להעצים אותה, על חשבון בתי המשפט האזרחיים.
הצעת חוק להרחבת סמכויות בתי הדין כך שיוכלו לשמש כערכאת בוררות בסכסוכים ממוניים - עברה קריאה טרומית. לאחרונה הופץ תזכיר חוק מטעם משרד המשפטים המבקש להוסיף סמכות נוספת לבתי הדין בסוגיית מזונות הילדים. לאלה ניתן להוסיף התחייבות מההסכמים הקואליציוניים, שטרם מומשו, כגון מתן זכות ייצוג עצמאית לבתי הדין אל מול בג"ץ והשוואת מעמד בתי הדין לבתי המשפט מבחינות נוספות. כלומר, אפשר לראות בחיזוק בתי הדין הרבניים חלק בלתי נפרד מהמגמה להחליש את בתי המשפט, באופן עקיף אך שאינו ניתן להכחשה.
שנית, השאלה היא מה המהפכה המשפטית באה לשרת. איזו אידיאולוגיה ואלו מהלכים צפויים אם וכאשר יועברו מהלכי החקיקה שנועדו להחליש את הביקורת השיפוטית על הממשלה והכנסת? לא צריך זכוכית מגדלת כדי למצוא את התשובה. ההסכמים הקואליציוניים מצביעים עליה, והיישום שלהם בפועל מתרחש במקביל לניסיונות לחתוך עוד חתימה בנקניק הסלמי.
בימים האחרונים של כנס הקיץ של הכנסת עובדת הקואליציה על הרחבת וביצור מונופול הרבנות הראשית באמצעות חקיקה שמחלישה את כוחן של הרשויות המקומיות בבחירת רבנים תוך הכפפתם למועצת הרבנות, מהלך המצטרף לחוק החמץ שעבר לפני פסח ולשורה נוספת של חקיקות היושבות בקנה ומוכנות ליום פקודה כמו צמצום חוק השבות, הכפפת כלל הגיורים המוכרים לרבנות, פגיעה נוספת בחופש הדת ברחבת הכותל והעמקת מנגנון בירורי היהדות טרם הרישום לנישואין. המהלכים האלה פוגעים בזכויות ובעקרונות חוקתיים, והיכולת לבלום אותם או למתן אותם תהיה הרבה פחות אפשרית ביום שאחרי המהפכה.
עוד בדעות ופרשנויות
שלישית, הגיע הזמן שהח"כים החרדים והדתיים יפקחו את עיניהם. רובם לא מפנימים שחיים תחת כפייה דתית מתמשכת, גם ללא חקיקה נוספת שתעמיק אותה, מביאים עמם מתיחות הולכת וגוברת כלפי מוסדות הדת. בית הדין הרבני הוא סמל לגוף מדיר נשים שבמהלך השנים רק הלך והחמיר במדיניות שלו. הרבנות היא במשך שנים רבות אחד הגופים שזוכים לאמון הנמוך ביותר מבין מוסדות הממשלה בקרב הציבור היהודי בישראל. רבים ורבות מדירים רגליהם ממערכת שמזוהה יותר עם שחיתות והדרת האחר מאשר עם יהדות מאירת פנים. כשהמתח ברחובות עולה, השסעים והפצעים הישנים נפתחים. תחושת הניכור הזו עולה ככל שהממשלה ממשיכה בדרכה ומספקת כותרות מרתיעות ומאיימות על הציבור הליברלי בישראל.
המתיחות הזו מלמדת שהגענו לנקודת קצה של החברה הישראלית. אין יותר סבלנות ואורך רוח למהלכים שמאיימים על אורח החיים הבסיסי של רוב העם היהודי היושב בציון. מי שחושב שזה ייגמר בפשרה בתחום המשפטי צריך להתעורר ולהריח את הקפה - אנחנו מזמן במאבק רחב יותר על דמותה של המדינה, ועכשיו יותר מתמיד ברור שהמאבק הוא לא רק על ה"דמוקרטית" אלא גם על ה"יהודית".
תני פרנק הוא מנהל מרכז יהדות ומדינה מבית מכון הרטמן