בתור מי שהדמוקרטיה יקרה לליבה וכאחת שמקפידה ללכת להפגנות באופן קבוע, אני שואלת את עצמי לאחרונה שאלה חשובה - איך יכול להיות שהמחאה האזרחית האדירה לא מצליחה לעצור את ההפיכה המשטרית. אז הנה התשובה שהגעתי אליה.
לפני חודשיים פיטר ראש הממשלה בנימין נתניהו את שר הביטחון יואב גלנט. באותו ערב, המדינה התחילה לרעוד ולמחרת נרשמה התגייסות כללית של ראשי המשק והאזרחים למחות ולעצור כל פעילות. זה היה אירוע חזק מאוד והייתה זו שעתה היפה של המחאה, אך באותו יום היא השיגה דבר והיפוכו.
גלנט אמנם הוחזר לתפקיד, וזה אכן הישג, אך ראש הממשלה הציע "הידברות" סביב החקיקה המוצעת - וזה כבר ממש לא הישג. ה"הידברות" טרם הניבה ולו הסכמה אחת, ובעיקר, היא מתקיימת בין מפלגות ואילו המחאה ונציגיה הוצאו מהמגרש. ממש כך, בסימן - 'לכו הביתה ילדים, עכשיו המבוגרים מדברים'. או בשפה ארגונית - הממשלה מחזירה לעצמה את הכוח וקובעת את סדר היום, בשיתוף האופוזיציה. השחקן החדש, הגדול, המשמעותי - נוטרל.
המרוויחים היחידים מה"הידברות" הם יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ, שזכה דרכה לפופולאריות ולגיטימציה מחודשת, וכמובן הקואליציה שקיבלה זמן התארגנות וממשיכה בשיטת הסלמי. מיליציה לבן גביר? יש. חוק ארנונה - יש. הצעות חוק של ההפיכה המשטרית שעברו קריאה ראשונה ומחכות לקריאה שנייה ושלישית זריזות - יש. כל זה בזמן שהיה אמור להיות מוקדש ל"הידברות".
אז מי המפסידה העיקרית? מלבד הדמוקרטיה שלנו, המפסידה היא המחאה, אותה אחת שהצליחה להוציא לרחוב המונים ואף סחפה חברות עסקיות לשלם מחיר כבד. המחאה הפכה לתנועת נוער שמפיקה הפגנות ענק, אך ללא אפקטיביות. מנהיגיה של המחאה לא ראו את הכתובת על הקיר ולא הבינו את האבסורד בלעשות עוד מאותו דבר, כשבמקביל חוק אחרי חוק מועברים בכנסת. אמנם יש במחאה זרמים יותר מיליטנטיים, אבל הרוב, שהדגלים השחורים מייצגים אותו בעיניי, ממשיך לספור שבועות של הפגנות ולמלא את קפלן מדי מוצ"ש - כל זאת שהחקיקה הדרקונית נמשכת. וזה משגע אותי. משגע אותי איך ארגון שהוביל להישג כל כך גדול - מסתפק כעת בכל כך מעט.
בתואר השני שעשיתי בפסיכולוגיה, המרצה להתנהגות ארגונית שאל מה המטרה האולטימטיבית של כל ארגון. כצעירה אידאליסטית חשבתי שהתשובה היא - לממש את החזון שלו. המרצה היה פחות נאיבי ואמר - הישרדות, זו המטרה של כל ארגון. לצערי, אני כעת חושבת שארגוני המחאה שורדים ולא מבינים, או לא רוצים להבין, שזה ממש לא מספיק. עצם ההגדרה של 'מחאה', כתנועת נגד, איננה מספיקה. יחד עם זה, חייבת להיות תנועת בעד, שברור לה מה היא רוצה ודורשת.
הישרדות המחאה בפורמט הנוכחי שלה, כגופי מחאה שאינם מובילים את סדר היום הציבורי ואינם קובעים קוים אדומים או מעמידים דרישות, פוגעת בהישרדות של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. פוגעת בכולנו, גם באלה שכלל אינם בעד מחאה. זה הזמן להתבגר, להעלות הילוך - ולהבטיח פה את הדמוקרטיה.
פרופ' טליה מירון-שץ מלמדת בפקולטה למינהל עסקים בקריה האקדמית אונו