יעל גרינברג, קורבן האונס הקבוצתי בשמרת, הלכה לעולמה

יעל גרינברג, קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שומרת לפני 35 שנה, הלכה לעולמה בגיל 49. גרימברג נאנסה בברוטליות על ידי חבורת נערים כשהייתה בת 14 בלבד, הם התעללו בה פיזית ונפשית במשך ימים ארוכים. מאז היא נאבקה לקיים שגרת חיים נורמטיבית, אך ללא הצלחה. גרימברג הותירה אחריה חמש בנות.

רוני ליבנה, שניהלה את "קו הידידות" שהפעילו אורלי וילנאי וגיא מרוז ביחד עם הקרן לידידות, הייתה בקשר עם יעל גרינברג. היא סיפרה ש"מצבה של יעל היה רע ומר מאז שהייתה בת 14. היא מעולם לא קיבלה עזרה נפשית או מימון לצורך טיפול. היא סיפרה שאחרי מסכת ההתעללות שעברה היא נפגשה עם פסיכולוגית שאמרה לה: 'כל הגברים חארות', ובזה הסתיים הטיפול. היא הייתה אומללה. אישה שחיה בחושך, תרתי משמע".

עוד סיפרה ליבנה כי "היא הייתה במצוקה כלכלית שנגרמה אחרי שבן זוג שלה לשעבר חילק צ'קים על שמה. נפתחו לה 49 תיקים בהוצאה לפועל. כשפנינו לנושים, שליש מהם הסכימו למחוק את החוב, אבל השאר לא ויתרו וכל הקצבאות שקיבלה נסחפו בזרם העיקולים. אנשים היו אדישים ואטומי לב למצוקה שלה".

לפני כשנה וחצי היא שוחחה עם גולן יוכפז וענת דוידוב ב-103FM, ושיתפה בהתמודדות לאורך השנים. "למדנו לדבר על מקרי האונס וזה נורא נחמד, אבל מפה ולעשות משהו? לא", הסבירה. שום דבר לא השתנה. אני תמיד אמרתי שזה יקרה עוד הפעם, כי זה תמיד קורה. קרו עוד המון מקרים שלא דווחו".

עוד אמרה גרינברג: "לא עושים מספיק שיעורים ממשרד החינוך על איך להתנהל בתור בני אדם, ולא להתנהג בצורה כל כך ברוטלית כלפי אנשים אחרים. זה לא הקורונה ולא הרשתות החברתיות. אין לי בשורות טובות - זה תמיד היה ותמיד יהיה".

גרינברג, שהייתה אם חד הורית לחמש בנות, שיתפה כי כשבתה שיתפה אותה שהוטרדה מינית, היא המליצה לה שלא להגיש תלונה. "סיפרתי לה מה יקרה. 'הגשת תלונה, תצטרכי לזהות אותו, יעשו דיבור ביניכם ובסופו של דבר הוא יקבל ארבעה חודשי מאסר. את רוצה לעבור את זה? את הבת שלי, יצלמו אותך', ואז היא ירדה מזה", סיפרה.

"אין יום שאני הולכת לישון ואני לא נמצאת בקיבוץ בצורה כזו או אחרת", סיפרה בגילוי לב על הקשיים שהיא חווה מאז אותם אירועים קשים. "אני תמיד מגיעה לשם, ובדרך כלל אני עדיין אותה ילדה בת 14. כאילו קפאתי. אני לא עובדת כבר שנים. אני קמה בבוקר, מכינה נס קפה, מעשנת סיגריה ורואה טלוויזיה. איך שמגיע הבוקר, אני מחכה שכבר יגיע הערב, כדי שיעבור עוד יום. אני לא קוראת לזה חיים, אני פשוט פה".

את בנותיה היא נאלצה למסור למשפחות אומנה בשל מצבה הנפשי. "הן תומכות בי מאוד אבל אני לא רוצה להפיל את עצמי עליהן", סיפרה. "הן בראשית החיים שלהן. אני רואה את הנכדים וזה נותן לי עוד 'פוש'. אלו נקודות האור שיש לי", אמרה.

לאורך השנים היא שהתה מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים ואף איימה להתאבד: "הבנות שלי ראו אותי במצבים מאוד קיצוניים, כשפשוט לא רציתי להמשיך לחיות. לא קמתי מהמיטה, הייתי גוש בשר ששוכב ולא עושה כלום. הייתי איתן אבל לא ממש, אני קוראת לזה - טייס אוטומטי. זה אותו הניתוק שהיה לי אז, כשקרה המקרה שלי", הסבירה. "הניתוק הזה קיים והוא לא עובר עם השנים. אני לא רוצה לבלבל את המוח ולהגיד שזה עובר, כי זה לא".

גרינברג סיפרה כי התמודדה עם רגשות אשמה ודיכאון על אותם ימים. "למה בעצם נכנסתי לאוטו? אין לי מושג כמה פעמים התפללתי לאלוהים שלא אקום בבוקר. אני צריכה לקחת כדורים רק כדי לצאת מהדלת", אמרה, אך הוסיפה שבפועל היא לא יצאה מביתה קרוב לשלוש שנים. "אני לא מרגישה בטוחה", הסבירה.

היא נזכרה ב"ימים הארורים" בקיבוץ ובתהליך המייגע שנאלצה לעבור בהגשת התלונה. "אמרתי לאחות של הקיבוץ מה קרה ואחרי כמה ימים באו מהמשטרה. הרבה פעמים שאלו אותי, אם הם יכתבו לי מכתב התנצלות, אני אסלח להם? אמרתי שלא - אי אפשר לסלוח. פשוט לא האמנתי שזה קורה לי, זה אנשים שגדלתי איתם מגיל חמש", אמרה.

למעשה, הכול התחיל שנה לפני כן. "המנהיג, איך שאני קוראת לו, כנראה אהב אותי או משהו אבל הוא תמיד היה מציק לי", סיפרה. גרימברג שחזרה כי בערב אחד הציעו לה להכיר נער, והיא ענתה בחיוב. "דיברנו אולי 2 דקות ואז הם פשוט נכנסו לאוטו כולם. שם בעצם נגמרו לי החיים. בשבילי זה קרה אתמול", הסבירה, והוסיפה: "אם אני אתרכז ממש, אני אפילו יכולה להגיד מה הם לבשו".

לגיוס תמיכה כספית במשפחתה של יעל גרינברג.