החזון של הרצל אבד בדרך, אז איך גורמים לו להתממש?

אני פוגש אותו ממש בין יום השואה ליום העצמאות, הרצל.. קצת שונה מהתמונות, יותר רזה, יותר מודאג, יותר כפוף. אני ממש נרגש, כמי שקרא לעומק את כל קורותיו, ספריו, משפטיו וצעד בחלק מהמקומות בהם צעד.

"אז אני מבין שלקחתם על עצמכם לעצב חזון למדינת ישראל? יומרני.. לא קל, דרך קשה והרבה צקצקנים ומתנגדים לאורכה", הוא מביט בי בעיניים חודרות. "תגיד", הוא שואל, "מה עם החזון שלי? כבר התגשם? למה צריך לעצב משהו חדש, לפני שאת מה שכבר הסכמנו עליו לא סיימתם לממש?".

הוא לא מחכה לתשובתי, נאנח וממשיך: "לא טוב המצב, לא טוב. אסור שוב פעם לפספס. ידענו שיש סכנה קיומית מרחפת על העם היהודי, הצלחנו לאחד אותו ולו לכמה נושאים, להסכים על הקמת מדינה, על קווים לדמותה, על מוסדותיה והדרך ליישובה ופיתוחה.. איך פספסנו, איפה טעיתי, הוא לוחש לעצמו.."

אני בראש מושפל, עומד בצל-ההר של הרצל הענק, מבקש רשות להציע משהו, שהמצב הוא לא כזה נורא, זה לא שטעית או פספסת, חלילה, אתה וחבריך לדור ההוא עשיתם כמעט את הבלתי יאומן, זה גם לא היה עוזר אם היית חי יותר מ-44 שנה, כי כמו שאמרת וממש התגשם הלכה למעשה בכינוס הראשון של הקונגרס בבאזל בשנת 1897: "אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה - יכירו בה במדינת היהודים" ואכן בדיוק חמישים שנה אחרי, בכ"ט בנובמבר 1947 הכירו אומות העולם במדינת ישראל.

הרצל, תקשיב, הסיפור הוא הפספוס שלנו, לא שלך או שלכם. זו הטעות של הדור שלנו, שחשב שאפשר לחיות את החיים, שיש על מי לסמוך, שמדינה זה משהו שאפשר לעשות ממנו אקזיט, שאפשר להפסיק להקים אותו.

השיחה שלנו נקטעת, קשה לו, זה יום השואה הוא אומר. אנחנו נפגשים שוב ביום הזיכרון. כמוני כמוהו, שבורים מהיום המוחשי הזה, שמגיע אחרי יום השואה. זיכרון.. הוא אומר, נו.. ו.. זוכרים? באמת אנשים זוכרים? את השואה, את הנופלים, את הלקחים הגדולים?

מה הלקחים הגדולים אני שואל, הם שלושה והם ברורים והם צועקים: לחשוב מראש לטווח ארוך, לפעול בגדול ולעשות את הכל ביחד, למרות כל המחלוקות. זו כל התורה.

הרשתי לעצמי לומר לו, אלו טיפים טובים אבל ממי אתה מצפה לעשות את כל זה? הממשלה עסוקה, העם רודף אחרי הזנב של עצמו לסגור את החודש. יותר ויותר שואלים את עצמם "מה יוצא לי מזה", האמון בשפל, המחנאות הולכת וגדלה, הקיטוב.

הוא מרים את היד כמו אומר לי "עצור"! ומצביע עלי.. אתה. אתם. מי שרוח ונשמה בו, שליבו פועם, שמסוגל להיות אופטימי, אל תשאל מה אפשר, אלא מה צריך, אל תחכה להזמנה או לפקודה, למשרה או סמכות, תפעל. תיזום חזון וחוזה מחודש שיכול במלאכת מחשבת, לחבר את העם מחדש.

אני מספר לו, שכינסנו בשנים האחרונות יותר מ-500 אנשים ויחד כתבנו את "חזון ישראל 2048-עתיד משותף", אנחנו ממש מחזיקים ביד את המתכון למדינה שהכי טוב לחיות בה בעולם. מבטיח לו שאנו יודעים את הקוד הערכי-מוסרי-ישראלי, להתמודד עם כל אתגרי השעה והעתיד, בכלכלה, בבריאות, במזון, בביטחון, בתחבורה, בדיור, בחינוך ובתרבות. אבל הממשלה לא מקשיבה, העם לא מאמין, אנחנו לא מפסיקים את המסע הזה, אבל איך גורמים לזה להתגשם ממש?

הוא אומר שהוא שמע על החזון ושזה כבר מתחיל להיות מיושם. זה כל הסוד הוא מסביר לי, פשוט לנוע כל הזמן. יש כללים לחזון, בשביל שייתגשם הוא חייב לכלול את כל האוכלוסיות. הוא לא יכול לפגוע באף אדם והוא חייב להגיע לכל מקום ולעסוק בכל התחומים. רק חזון רחב עמוק וגבוה שכזה יכול לעמוד לקץ הימים ובכל המבחנים.

חיוך מבליח לפתע בפניו והוא אומר: "את החזון הזה אתם מובילים, פיצחתם יפה את המשימה הלאומית שתחבר את כולם, שכמו תל אביב וירושלים, צריכים עוד מרכז עצמאי ומשגשג בנגב ועוד אחד בגליל. צריך עוד עולים ולתת לדור הצעיר אפשרות לדיור מוזל, תעסוקה ותרבות קרוב לבית. תמשיכו בדרך הזו, להפוך כל שכונה לקהילה, כמו מדינה קטנה, שבה המנהיגות, השיח, היכולת באמת להגיע לכל אדם וליצור הסכמות שמובילים ליוזמות מקומיות, שלוקחות את החזון הגדול ומיישמות אותו לפרטים. זו הדרך ובה תראו תוצאות, זו הדרך לעצמאות של כל אדם, שכונה, עיר ואזור במדינת ישראל".

"האמת, אתם ממש בדרך, יש פה דור חדש, שמתעורר ולוקח אחריות, תמשיכו את רוח הציונות". הרצל מרים טיפה את ראשו, נדמה לי כאילו הזדקף וקצת גבוה יותר משנפגשנו, מתמלא חיות.

"שיהיה לכם ולמדינה בהצלחה הוא אומר ומסתובב, תוודאו שיחד, תמשיכו להקים את המדינה, מתוך חזון ארוך טווח וללא מורא ליזום ולעשות את הפרויקטים הכי משוגעים, המציאות עולה על כל דמיון אל תשכח 'שכל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם-חלום'".

הכותב הינו מנכ"ל ומייסד תנועת "אור"