"סליחה יוסי שהשנה אנחנו לא כאן. כמוך יצאנו להילחם על הזכות לחופש ודמוקרטיה. באהבה, אמא, דידי וכל המשפחה", כך נכתב על שלט שהניחה היום (שישי) משפחתו של של סמל-ראשון יוסף (יוסי, ג'ו) גרסיאני על קברו בבית העלמין בקרית שאול. גרסיאני, בן 22 בנופלו, נהרג במלחמת יום הכיפורים וקיבל צל"ש מפקד אוגדה "על שגילה אומץ לב, רוח מנהיגות ואחוות לוחמים" בשדה הקרב.
משפחתו של סמ"ר גרסיאני, שהניחה את הדגל על הקבר, הודיעה שלא תגיע השנה לבקר אותו ביום הזיכרון. "משפחתנו לא תשתתף השנה בטקס", הצהירה אחותו דידי, "לא יעלה על הדעת שאחד מהפוליטיקאים, שבאים לחרב את היסודות שעליהם הוקמה מדינת ישראל ידברו אל לב המשפחות שחלק גדול מהם כבר לא ישן שלושה חודשים מפחד ואימה מהניסיון האלים שלהם לשנות חוקי יסוד ולהפוך אותנו למדינת דיקטטורה", הוסיפה.
"יום הזכרון ויום העצמאות הם בדיוק הימים שבהם אנחנו צרכים לזכור ולחשוב על המשמעות של אובדן החיים של החיילים שהם בנים, אחים, בעלים, אבות. וכמו שהם נילחמו נהרגו עבור העצמאות של מדינת ישראל - אנחנו עכשיו צריכים להמשיך את המלחמה ולהלחם עם עצמאותינו ועל ערכיינו בכל דרך אפשרית", כתבה הבוקר דידי נחשון, אחותו של גרסיאני.
"כבר כמה שנים שאני ואמא שלי לא משתתפות בטקס יום הזכרון. טקס שאינו מכבד את הנופלים ואת ההורים, האלמנות והיתומים. כל שנה במשך 47 שנים (עד שאבי נפטר ואמי לא עמדה במסע) יצאנו כל יום זכרון בשמונה וחצי מקסימום תשע מהבית לכיוון קרית שאול. מרחק 15 דקות נסיעה מביתינו לבית הקברות. יוצאים מוקדם כדי שנוכל לחנות במקום קרוב. כדי שהורי המבוגרים יוכלו לעמוד במסע בשדות הכפר הירוק. מגיעים ועומדים ומחכים ומחכים מול הקבר לתחילת הטקס. אמא מסדרת את הפרחים, אבי יושב על הכסא פלסטיק, כבר אינו יכול לעמוד. כואב לו הגוף כואב לו הלב, ולאט לאט עוד ועוד אנשים מגיעים והצפיפות גדלה. אנשים ממהרים לקבר של יקיריהם והשבילים צרים", ציינה.
"ואז צפירה, שקט ודממה. עשרות אלפים עומדים דום לזכר כל אותם אנשים נפלאים שהיו ואינם שהקדישו את חייהם למענינו למען המדינה, ואז שוב רעש והמולה ברקע דברי ראש הממשלה או דברי שר הבטחון. הרי קרית שאול או הר הרצל זה המקום עם הרבה קהל שבוי. ובמקום להגיד מעט ולהתייחס לכאב של כל אחד מאותם עשרות אלפי אנשים שעומדים מול קבר יקיריהם הם עומדים ונואמים את משנתם הפוליטית. וזה ממש לא משנה מאיזה מחנה, מימין או משמאל, זה לא מעניין אף אחד ביום כל כך קשה ועצוב".
"הלכנו עשרות שנים כי אמא שלי אמרה שהיא לא רוצה שיוסי יהיה לבד", הוסיפה דידי. "עד שיום אחד למרות שיצאנו מהבית בשעה שמונה וחצי בבקר לא הצלחנו להגיע למקום חניה סביר, החננו את הרכב על כביש חמש וצעדנו בשדות הכפר הירוק, והצפירה תפסה אותי ואת אמא שלי (בת 90) באמצע הדרך. עמדנו לנו שתינו באמצא שדה חרוש לבד. המשכנו ללכת והגענו לקבר של יוסי לקראת סוף הטקס. מאז החלטנו לא להגיע יותר לטקס ואנחנו מוצאות לנו טקסים אחרים מכבדים יותר. ואח שלי, אח שלי האהוב והיקר - הוא שוכב לו לבד".
אל תפספס
באתר יזכור, אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל נכתב על גרסיאני: "יוסף גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1969 והוצב לחיל השריון. הוא היה חייל טוב וממושמע, אחראי ומסור לתפקידו, וכמפקד דאג לפקודיו. הוא השתתף בפעילות מבצעית עם יחידתו והוענק לו אות השירות המבצעי. הוא התחשב בהוריו וכדי שלא להדאיגם, לא סיפר להם על קשיים ועל סכנות שעבר בפעילות המבצעית".
"במלחמת יום הכיפורים השתתף יוסי בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), נפל בקרב בתחנת הרכבת שליד סרפאום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית העלמין בקרית שאול. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון".
"על שגילה אומץ לב, רוח מנהיגות ואחוות לוחמים, ציין אותו מפקד אוגדתו לשבח. וזה תיאור המעשה: 'ביום 17 באוקטובר 1973 שימש סמל-ראשון יוסף גרסיאני ז"ל נהג בטנק מפקד המחלקה. טנק זה נע בראש כוח צנחנים, שעסק בטיהור אזור החייץ שממערב לתעלה. כאשר נמשכה התנועה, נפגע צריח הטנק ואנשי צוותו נפצעו. הפצועים פונו לתוך מבנה. הם שהו בו זמן רב ללא מים ומצבם החמיר. סמל-ראשון יוסף גרסיאני ז"ל, שהתנדב להביא מים, רץ תחת אש אל הטנק הפגוע, הוציא מכל מים מתוכו ובדרכו לשוב נפגע ונפל'".