אם יש לכם אפשרות לקרוא רק מאמר אחד על המשבר הפוליטי-חברתי בו אנו מצויים, קראו את הדבר הבא. בשבוע שעבר השתתפתי ביום מפגשים מעורר השראה ותקווה פרי יוזמתו של "הרבעון הרביעי", תנועת המונים אזרחית כלל ישראלית שצמחה כתגובת נגד לשבר שפוקד אותנו. מתנחלים ואנשי מחאה, חרדים וערבים מגלים שיש פוליטיקה אחרת שאינה מבוססת על שיח של הכנעה וייחוס כוונות רעות. יכול להיות שאת הפתרון לכאוס הפוליטי ומשבר אי האמון ניתן למצוא בתפיסות של רבני ספרד והמזרח?
כשכבר חשבתי שכלו כל הקיצים וכל שנותר הוא להחתים דרכון ולהמריא מפה, דרך דמעה שקופה שמעתי את נאומו הקצר של ד"ר יואב הלר, ומילים כמו "פוליטיקה של הכנסת אורחים" ו"מחלוקת בונה אמון", הדהדהו לי אינטואיטיבית שמישהו פה סוף סוף מדבר על שורשיי הבעיות של החברה הישראלית.
אל תפספס
כך מצאתי את עצמי מגיע ביום חמישי שעבר למלון לא ידוע בחדרה, כדי לשמוע את הבשורה על פי "הרבעון הרביעי". 250 אנשים כמוני, שחושבים שיש לנו עוד סיכוי להינצל - הגיעו. בשולחן מולי ישב יזם ההייטק בעז תמיר ממחאת המילואימניקים "אחים לנשק". הוא הבריז לחבריו שבאותו בוקר הקימו "לשכת גיוס" בלב בני ברק. הוא מצא עצמו יושב בקבוצת דיון רב-גונית שנסובה סביב שאלת שילוב חרדים באוניברסיטאות ולימודים בהפרדה. "אני לא חושב שצריך לאפשר צמצום של המרחב הליברלי כדי שחרדים יוכלו להשתלב. כי זה אף פעם לא ייגמר שם. בעוד כמה שנים", הוא שיער, "במילא אנחנו נהיה במיעוט כי הדמוגרפיה תעשה את שלה". מנגד, טענה יעל אלחרר, חרדית אקדמאית שישבה מולו, "אני ההוכחה לזה שהשילוב מצליח ורק כיתות נפרדות אפשרו את זה. המעבר מכותלי הסמינר ישירות לאקדמיה מורכב לכשעצמו, קל וחומר ללימודים מעורבים באוניברסיטה. ולכן, צריך לאפשר מעבר הדרגתי. את התואר הראשון שלי למדתי בהפרדה, ואת התואר השני בחרתי ללמוד באוניברסיטה ללא הפרדה", סיפרה.
לפני כשנה הבינו ארבעת החברים, איש הסייבר אורי הרמן, איש התקשורת והפרסום איתן זליגר ויואב הלר והיועצת הארגונית אלה רינגל מהארגון החברתי "מעוז" שמפעיל תוכנית יוקרתית שמכשירה רשת של מנהיגים ומנהיגות בחברה הישראלית, שאנחנו על סיפה של "הסערה המושלמת" שעומדת לפקוד את החברה הישראלית. "הרשתות החברתיות, שינויים דמוגרפיים ופערי מעמדות הובילו אותנו בפתחה של שנת ה-75 למשבר אי אמון חריף", הסבירה מנכ"לית התנועה רינגל שציטטה את הרב יונתן זקס. "הרב זקס טען שכאשר חברה מחולקת לרבעים ואין רוב דומיננטי, היכולת שלנו לייצר סיפור משותף פוחת ואנחנו נמצאים במצב שאי אפשר להביא רעיונות גדולים כי יש אי אמון וניכור, והאזרחים כבר לא רוצים לשמוע על פוליטיקה", הוסיפה.
עם הניתוח הקודר הזה ישבו ארבעת החברים שכבר עשרים שנים עובדים עם מנהיגים בחברה הישראלית, והבינו שאת התובנות שהם אספו צריך להוריד לעם. יו"ר התנועה יואב הלר, היה עיתונאי ועורך כאשר לפני 20 שנים, החבר הכי טוב שלו בצבא נהרג במילואים. "החלטתי לחתוך לעולם החברתי", הוא נזכר. הוא עבד בארגון "ברנקו וייס", כתב דוקטורט על השואה וחזר לנהל את ארגון "מעוז": "אם הייתי עכשיו באולפני הטלויזיה הייתי מביא לשם היסטוריונים ולא משפטנים. אלו יוכלו לומר לנו שאנחנו בנקודה קריטית". כהיסטוריון, הלר הסתכל על ההיסטוריה היהודית וראה שמעולם לא חצינו את קו 75-80 שנות עצמאות (מכאן השם "הרבעון הרביעי"): "יצאנו להרפתקה הזו בדיוק בשנת ה-75 לעצמאותנו - שנה שאנחנו מתקשים לחצות".
כשהתחלקנו שוב לקבוצות דיון, היינו צריכים לענות על השאלות "מהי בעיית השורש שלנו? ובאיזה אופן אני מהווה חלק מהבעיה?". יאיר (שם בדוי), בן 27 מאזור המרכז שלומד הנדסה סיפר: "אני חושב שאני לא מספיק מכיר את חלקי החברה הישראלית, ואני מהדהד את המסרים של הבועה שאני חי בה". מתנחל מבוגר מעפרה סיפר במפגש כי הוא חושב ש"אנשים כמוני, שאחראים על מפעל ההתנחלויות המרשים, פחות מנסים להבין או לקחת אחריות על בעיות שנגרמו כתוצאה מכך".
במהלך יום העיון והמפגשים הסבירו לנוכחים כי "יש שלושה מוקדים של 'מתחי על' בחברה שלנו. המתח בין מסורת לקדמה, בין יהודית לדמוקרטית, והמתח בין חירויות הפרט ואוטונומיה קהילתית לבין השתייכות לכלל. "אנחנו לא רוצים להכריע ביניהם אלא לשלב אותם אחד עם השני", הדגישו מארגני הסמינר.
כדי להכריע בשאלות הרות גורל אלו, מציעים הלר וחבריו לשנות את התודעה שבה המערכת הפוליטית עובדת כיום. "כל אחד רוצה להשיג את המאה אחוז ניצחון שלו ורוצה לראות 'תמונת ניצחון', אבל זוהי פוליטיקה של הכרעה, של משחק סכום אפס", הם טוענים.
הלר מסתובב יחד עם נציגים של התנועה בכל הארץ והוא מזדעזע כל פעם מחדש. "אני מסתובב בסלונים בכל חלקי הציבור ואני נגנב מזה. אני שואל אנשי שמאל 'מה האנדגיים' שלכם עם כל ההפגנות? איך נראית מבחינתכם הכרעה אם לא בפשרה? ואני שואל אנשי ימין 'זה שווה את כל הדבר הזה' ? האם הקריעה הזאת שווה לכם רק כדי ללכת על ה-100%? אנחנו צריכים פוליטיקה של ענווה שבה המנצח בבחירות לא הולך על כל הקופה אלא על 70%. למה? כי אחדות ישראל היא מעל הכל", סיפר הלר.
את המושג הזה, "פוליטיקה של הכנסת אורחים" שמעו חברי התנועה מפיו של ד"ר דוד ביטון, יליד ירוחם שפועל לגישור בין חלקי החברה הישראלית דרך בשורת רבני מזרח וספרד שמציעים תפיסת חיים לא דיכוטומית אלא שהיא "גם וגם".
איך נראית בפועל "פוליטיקה של הכנסת אורחים"? באחת ההרצאות בסמינר הזכירו את הדוגמא של פעיל התנועה משה שריקי: "יש לו בת דודה שיצאה מהארון. כשהיא מגיעה לסבתא שלה, היא מצד אחד לא תזכיר לה למה אין לה גבר, וזו לעולם לא תלבש לידה את חולצת הגאווה".
עוד דוגמא מרתקת היא ההקבלה בין שולחן השבת המזרחי לחברה הישראלית כפי שמסביר הרב יצחק שוראקי, רב קהילה מירושלים שמקדם את המסורת המזרחית "כמסורת של אחריות חברתית". בשולחן השבת יש בן שחזר בתשובה, בת מסורתית, בן שכבר אינו דתי ובת שיצאה מהארון. סביב השולחן יש שלושה כללים ששומרים על הסדר הטוב: כבוד להורים (כבוד למוסדות), כבוד לשונות: "בארץ יש משחק שבו כל הזמן אנחנו מזכירים אחד לשני למה 'הוא לא שייך לשולחן' - הוא לא מספיק ציוני, ההוא לא מספיק יהודי והשלישי לא דמוקרטי". הכלל השלישי מאתגר את הצד השמרני והליברלי כאחד, והוא - אף אחד לא מתריס את השונות שלו כלפי האחר, כמו בסיפור של שוראקי.
חוקר הקהילות ראם שמואלביץ', שישב לידי והגיע לסמינר חושב ש"רעיונות טובים יש בשפע, ואני אפילו לא בטוח שפוליטיקה ללא הכרעה וכוחניות זה לא אוקסימורון. אבל היכולת לאסוף תחת דגל אחד כל כך הרבה אנשים מגוונים, בני השקפות ומפלגות שונות, היא לא פחות ממרשימה ומצביעה על תנועה אזרחית שטרם נראתה כאן".
בינתיים, הלר מסביר לקהל: "אנחנו צריכים לאמץ לנו עקרון של הכרעות על בסיס של הסכמות רחבות. של פשרה ולא משנה איזו. אבל בשביל זה אנחנו צריכים גם לוותר".
עוד הוא אמר: "הייתי בסלון בעפרה וכולם דברו איתי יפה על 'אחדות ישראל' ו'אהבת ישראל' ואמרתי להם, 'הכל סבבה' אבל מה אתם מוכנים להקריב בשביל זה? וכך גם בסלון תל-אביבי, בו כולם שוחחו איתי על הומניזם ופלורליזם, ואמרתי מצוין, אבל מה אתם מוכנים להקריב בשביל לחיות ביחד?".
התנועה צומחת בקצב מרשים. עד כה, הגיעו לסמינרים ולמפגשים המצומצמים של התנועה יותר מ-15 אלף איש, ביותר מ-255 סלונים פרטיים, 13 סמינרים וכמעט אלף פעילים שהתגייסו לתנועה. "כולם אומרים לי 'אבל אנחנו לא מייצגים' אז אני אומר להם 'אני אקח את כל אלו שאומרים לי 'אני לי מייצג' ונגיע ל-70% מהחברה. זהו הבייס הישראלי הגדול שנשטף על ידי המסרים הנחרצים של הקיצונים מכל צד", טען הלר. באחד מהריאיונות של הלר ברדיו, טען בפניו המנחה כי הרעיונות האלו "נאיביים". הלר השיב לו כי "מי שמאמין ב'פוליטיקה של הכנעה' הוא נאיבי. אתם הולכים אחד על הראש של השני, ואתם הולכים להקריס את המדינה. אנחנו נאיבים ואתם מופרעים. 'פוליטיקה של הכנסת אורחים' זה רעיון פרגמטי, מעשי".
בשולחן דיונים אחר, פגשתי את עדינה סמסונוביץ מירושלים. עדינה גדלה בבית חרדי ליטאי וכיום מגדירה את עצמה דתיה "על הספקטרום". סמסונוביץ עובדת כמורה דרך ומדריכת טיולים. מהמקום שלה היא רואה את הכאב של כל הצדדים: "השמאל זועק וכואב שהולכת לו המדינה ושהדמוקרטיה נעלמת, השמאל משמיע קול המזכיר את קולם של ציבורים אחרים בתקופות שונות של מדינת ישראל. המזרחים, המתנחלים, החרדים". לטענתנה, היא חיה בין העולמות שכן, "כמי שגדלה כחרדית תמיד הרגשתי שהמבט הישראלי כלפי החרדי הוא נחות, דמוקרטיה לא היתה כלפי הציבור שגדלתי בו, לפחות לא במרחב החברתי. כיום המציאות השתנתה ונראית אחרת, אני חושבת שזה הקול של מיעוטים שפוחד שקולו לא ישמע".
בתום הסמינר, הלר סיכם: "הכלי העיקרי לשיח הוא השפה, אבל הפכנו אותה כלי נשק וכל מילה הופכת לנשק, לכן כדי לעבור לשיח של אמון ושיח ערכי, אנחנו צריכים לעבור לשיח שמייחס כוונות טובות לזה שמולי. אז נצא מהמצב ההישרדותי ונתחיל לבנות פה אמנה משותפת עם כל חלקי החברה כולל הערבים (אלו מהווים כרגע לפחות 5% ממשתתפי המפגשים) וברית כוללת".
לתנועה יש תוכנית שאפתנית ומקיפה בכל הקשור לחזון המדינה. "אנחנו לא מצפים שכולם יקבלו את זה כי אנחנו מאמינים שהשתייכות בנויה על רצף כולל יצירת חוקה ועוגנים משותפים" - "בחודשים הקרובים אנחנו נבשל יחד את הברית הישראלית בסמינרים רעיוניים, ושם נקבע את כללי המשחק", טענו.
חלק ממסיימי הסמינר (שנערך ללא עלות ובמימון של משפחות בעלות הון כמו שוורץ או לבנת) בוחרים להתנדב בצורה כזאת או אחרת בתנועה. כך באחד מימי שישי הצטרפתי לקבוצת מתנדבים שהגיעו בשעות הבוקר ליער להב בצפון הנגב. שם, סמוך ליישוב הבדואי הבלתי מוכר של משפחת אלעביד, התפזרנו והתחלנו לאסוף את שאריות האשפה שזרקו המטיילים. בין פיסות מתקלפות של במבה ותפוצ'יפס הבחנו בצמח האירוס המקומי ולרגע זו הייתה אידיליה: משפחה חרדית מאשקלון, מתנחלת מחברון, משפחה מרמת השרון ובחור בוגר מכינה קדם צבאית אליהם הצטרפו הילדים של הישוב הבדואי ששוכן במקום כבר למעלה מיובל שנים. כולם ביחד אוספים פיסה ועוד פיסה של זבל שהשאירו אלו שהיו פה קודם.
איתן אלחדז ברק הוא עיתונאי, חוקר ומתעד טקסים, מנהגים וחגים בחברה הישראלית