העם חצוי לשני מחנות. חייבים לרפא את השבר

צפיתי אתמול בהצגה "המלט", בבימויו הגאוני של יאיר שרמן, בתיאטרון בית ליסין. נדמה שמחזה ששייקספיר כתב לפני 422 שנים מעולם לא היה כה רלוונטי.

בסיום המחזה, נושא נסיך דנמרק, אסף יונש, את המונולוג האל-מותי "להיות או לא להיות זו השאלה". התשובה חד משמעית - להיות. כפי שמסביר הקאסט המופלא של ההצגה, שמעולם לא חזר איש מהמוות, אולי שם יותר גרוע.

הפחד מהלא נודע הוא שמניע אותנו. החרדה מסבל נוראי ועולם גרוע יותר. אז עדיף להשאר כאן ו-"להיות". אין לנו ארץ אחרת, אין לנו, היהודים, עוד הרבה אפשרויות. ניסינו 2000 שנים וזה לא עבד.

אמנם אדם לא יכול ללמוד מניסיונם של אחרים, אך טיפשי לא לזכור את ניסיונך הנורא. אז אם נגזר עלינו להיות פה, אז בואו ונדאג למה שמקצועי מחייב אותי, לדאוג לאנשים שחפצים בחיים - לחיות הכי טוב שאפשר. איכות חיים זו המטרה של כולנו.

ראינו איך זה נגמר ב"המלט": שנאה, שיטנה, קינאה ורוע מובילים לרצח המלך על ידי אחיו החפץ לרשת מקומו ולקחת רעייתו. קין והבל תמיד יהיו שם משחר בריאת העולם. העם מפולג, המנהיגים רוצחים איש את רעהו והאוייב פולש וכובש את המדינה.

שייקספיר היה גאון אך לא היה צריך להמציא את הגלגל. די להסתכל בהיסטוריית העם היהודי. בית ראשון ושני נחרבו בגלל שינאת חינם, ישראל התפלגה מיהודה ועשרת השבטים גלו ראשונים. לאחר 2000 שנות גלות, גזרות, אינקוויזיציה, גירוש, משרפות ותאי גזים, לא למדנו דבר. אין לנו אדמה אחרת. אנחנו אחים, ומשפחה לא בוחרים.

אירחתי רבות בביתי שלושה ראשי ממשלה: בנימין נתניהו, יאיר לפיד ונפתלי בנט. אנשים חכמים ונבונים, שלרגע שכחו שבמלחמות יש רק מפסידים. יצרים ישבשו את דעתם אם לא יסתגרו הלילה בבית הנשיא עד שייצא עשן לבן וימצא הפיתרון.

התבקשתי לחתום על מכתב "ראשי הפסיכאטריה בישראל", שפורסם בחדשות, בו הם מזהירים "לעצור את רעידת האדמה המשטרית כי היא תגרום לחרדות, דיכאון, זעם, אלימות והתגברות של אובדנות בחברה". סירבתי.

תפקידנו כפסיכיאטרים להרגיע ולא ללבות את האש. נבואות אפוקליפטיות הן טריגר להעלאת הלחץ והחרדה וסופן להגשים עצמן.

תפקידנו לא לדאוג לפרנסה אלא לפיוס, שלווה ורוגע בקרב העם. כל אזרח ואזרחית צריכים להיות במוחינו ובנפשינו, ללא הבדל של המחנה שאליו משתייכים והפתק ששמו בקלפי. יש לנו אחריות למילותינו, החיים והמוות ביד הלשון.

לפעמים לקלל זה השלכה של חרדות אותנטיות שלנו. זאת, בגלל השתייכותנו למחנה אליטיסטי שחושב שהוא יודע מה טוב לעם, וחייבים להזהר מכך. אסור לנו להשתמש בתארים ובניסיון הקליני הרב שלנו כדי שישמש שופר לעמדות פוליטיות שלנו. חובה עלינו לטפל בכולם ללא הבדלי דת, גזע ומין.

בחילונים גמורים, דתיים אדוקים, סטרייטים, להט"בקים, הורים ואלו שבחרו באל הורות - אנחנו לא שופטים אף מטופל. אנו מחוייבים באמפתיה כלפי המטופלים. איך ראשו עובד, ולא איך אני הייתי מרגיש באותה סיטואציה או איך "נכון" לחשוב. אנו חייבים לתת דהיינו להכנס לראשו ולהבין הרגשה לכל פציינט שאנחנו מבינים אותו הכי טוב בעולם.

העם חצוי לשני מחנות וחייבים לרפא את השבר. נער הייתי וגם זקנתי, זכיתי לטפל באנשים רבים. ניסיתי להחדיר להם את התובנה שהם מגלים על כוחות שלא ידעו על קיומם.

ידעתי אסונות, טרגדיות, יגון ושכול. אחי נהרג כשנדרס על ידי רכבת, ילדי יותם וקרן הם אוטיסטים ועדיין בחרתי ב"להיות". הדרך קשה, ויש הבנה שאי אפשר לקבל הכל. אך אם אני יכול בסוף להיות מאושר בחלקי ובחיי, לא לרצות להיות מישהו אחר, לא לקנא ולא להשוות, כולנו יכולים.

בואו נבחר לחיות. ברגע שאתה בוחר בחיים, ב-"להיות" של המלט הצעיר, הכול קטן ואפשרי. הכול אפשרי לנו כאומה וכעם. אופטימיות וכוונות טובות תוך חובת ראיית האחר.

בבקשה, בואו נחליט "להיות" יחדיו. בואו נשלים, נשליך את נבואות הקולגות שלי לפח, ונוכיח שאנחנו יותר חכמים ממה ששיערו.

ד"ר אילן רבינוביץ' הוא פסיכיאטר, פסיכותרפיסט ואיש תקשורת ישראלי.