האירוע המשפיל בטיול שנתי בו השתתפה אחותי הקטנה שבמהלכו פתחו המורות קבוצת וואטסאפ שכותרתה "טיול שנתי שחורות" ובה התייחסו בצורה פוגענית לאחותי וחברותיה - תפס אותי באמצע שיעור כסטודנטית שנה ג' לחינוך מיוחד.
באותו הרגע יצאתי בבהלה מהשיעור, העליתי את אחותי הגדולה על הקו בשיחת ועידה כשמהעבר השני של הקו אנחנו שומעות את קולה הנשנק של אחותנו הקטנה. בפרץ רגשות מהול, קור רוח מצמית וכשחברותיה מהעדה עומדות לצידה, היא שיתפה אותי בחוויה שהרגישה ברגע הראשון כאילו נלקחה מתוך סרט רע. אני ואחותי הגדולה איתה על הקו, מנסות להרגיע אותה ובעיקר את הסערה הפנימית שהתחוללה בנו, לשדר רוגע וקור רוח מול אחותנו הקטנה ולהסתיר את המחנק שאוחז בגרוננו.
עלינו לפני 31 שנים לארץ, ומיום הולדתי לפני 25 שנה לא חוויתי דבר כזה. אני מתגוררת ופעילה חברתית בעיר הולדתי נתיבות. למרות שצברתי ארגז כלים חינוכי ופדגוגי משמעותי במסגרת תוכנית ההעצמה במכללה לחינוך בה אני לומדת, שום דבר לא מכין אותך לרגע בו תופעות כאלה מגיעות לסף ביתך ויפגעו קשות בקרובים והיקרים לך מכל.
באותו רגע לא מצאתי מרגוע לאור המחשבה שאחותי הקטנה צריכה להתמודד עם סיטואציה כזו דווקא במקום שאמור להוות לה משענת חוסן, ביטחון והעצמה.
אני ואחותי הגדולה התקשרנו למחנכת וניסינו למצוא מזור לאי-שקט שלנו, לשבר הפנימי שאחז בנו. קיווינו למצוא מפלט בתשובתן, שאולי היה מדובר בכלל בהודעת פייק שאינה נוגעת לבית הספר ועברה בין קבוצות שונות, אך לצערנו תקוותינו נגוזו במהרה.
אל תפספס
כמנהיגת חינוך לעתיד צר לי שאנחנו נדרשים להגיע למקרי קיצון מעין אלה כדי להבין שמערכת החינוך נדרשת לבדק בית יסודי. בצל סערת הרגשות שבה אני מצויה אני מקווה שהצדק ייעשה במהרה ואותן נשות חינוך ימצאו את עצמן מחוץ למערכת החינוך, אך יותר מכך אני מקווה שבישראל של 2023 אף אדם לא יוותר אדיש כשהוא נחשף לתופעות כאלה.
אפילו בחברות לא דמוקרטיות, גם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה, שאפו בני האנוש להגדרה שבה האדם טוב כפי שהוא, ללא הבדל גזע דת ומין… בתקופות של משטרים טוטליטריים, בתקופות של עבדות, קיסרות ומלוכה, אנו עדים לשאר הרוח באדם ובאישה שהם מוכנים לשלם מחיר דמים ולו בכדי להרגיש שווים, ולו בכדי לומר, לצעוק בכל רם - כולנו בני אדם, כולנו קורצנו מאותם החומרים, כולנו ראויים, כולנו מבקשים צדק, הפחתת מחוזות הגיחוך והשנאה.
במסגרת תוכנית ההעצמה למנהיגות בקהילה שבה אני מתמחה במכללה, מלמדים אותנו שאדם שבחר לעסוק בחינוך חייב לחתום על שבועה שבה הוא הולך יום יום למלאכה של קודש, מלאכת אהבת האדם. אין אדם בעולם שראוי לתחושת ביזיון, בטח ובטח במסגרת החינוך, שזהו המקום אליו ובו הוא נושא את תקוותיו. לדעת, לתת ולקבל, לנפץ תקרות של זכוכית. כל אדם ראוי, לתחושת ערך, לשייכות ולתקווה. אין אדם אחד טוב יותר מהאחר, מכל סיבה שבעולם.
הכותבת היא סטודנטית שנה ג' לחינוך מיוחד במכללה האקדמית ע"ש קיי בבאר שבע, לומדת בתוכנית לקידום מנהיגות חינוכית בקרב בני הקהילה במכללה.