על נהר המיסיסיפי שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. איך נשיר שלמה ארצי על אדמת נכר? הגלות השלישית פיזרה אותנו בין האומות, רבים הגיעו לארה"ב, אחרים נדדו לארצות אחרות. חזרנו אל אירופה ומרוקו, והרחקנו עד אוסטרליה ויפן.
האנטישמיות שוב הרימה ראש בגאון. הרי בלי הגב הכביר של מדינת ישראל, כל שדולת יהודים - חזקה ככול שתהיה, בדמוקרטיה איתנה ככול שתהיה, לא תנצח את הדעות הקדומות שקיבלו גב עם התפוררותה של מדינת ישראל.
"הנה זה קורה", אמרו בחדווה מטיפים בכנסיות, איממים במסגדים, פרופסורים באקדמיות ופוליטיקאים פופוליסטיים בכל מדינה ומדינה, בבואם לגרוף קולות. אבל הכי כואב זה לראות את עיני הנכדים והנינים שיושבים ושואלים את הסבים והסבתות, למה? על מה חרבה ירושלים?
עוד בדעות ופרשנויות
לפעמים עולה טעם מר ואירוני שבא להטיח: בגלל השמאל, או המתנחלים, או הימין הסהרורי. בגלל רק ביבי ורק לא ביבי, והרפורמה או המהפכה המשפטית. הכול נראה כל כך תפל פתאום. ובעצם אין לנו תשובות טובות לבנינו, נכדינו ונינינו. זה נראה להם מופרע ובצדק.
איך הנס הזה של קיבוץ גלויות והחייאת העברית וצמיחת מדינה למופת בלב מרחב עוין, שכבר התחיל ללמוד לחיות איתנו, איך דווקא אז, החלטנו לרסק את עצמנו מבפנים? איך נתנו לשנאה ולעוינות לגבור על הכול? איך חיפשנו מניעים אפלים בחברים למילואים, לעבודה ובבני משפחה?
איך נתנו לפופוליזם לעלות על הגל ולעלות את האנשים הכי מסכסכים ומקטבים, הכי פלגנים שניזונים משנאה? אלו שנגד חיבורים ופשרות ובעד החייאת ההבדלים? איך כל מומחה בתחומו הפך מוקע ומאוס? איך הפכנו טוב לרע? איך בחרנו באלימות על הידברות? איך פוררנו את הכול?
איך אפילו הלקחים מחורבן בית ראשון ובית שני, שהיו על הקיר כמו הכתובת של בלשצאר, נדחו כעוד תחבולה פוליטית של הצד השני? העיניים של צאצאינו עצובות ולא מאמינות. אנו בעיקר מתביישים לפגוש אותם. כי אנחנו יודעים שאין לנו תשובות טובות.
אור יזרעאלי הוא העורך הראשי לשעבר של אתר סרוגים