דוד לוי, שר החוץ לשעבר וחתן פרס ישראל למפעל חיים, הלך היום (ראשון) לעולמו בגיל 86. לוי הוא מהפוליטיקאים הבולטים בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים ומי שסימל יותר מכולם את עליית הפוליטיקאים שעלו מארצות המזרח ותושבי עיירות הפיתוח לקדמת הבמה. לוי היה מהקולות הבולטים של שכבות המצוקה ומי שהתעקש להציב בראש סדר היום הישראלי נושאי חברה ורווחה.
הוא נולד בשנת 1937 ברבאט, מרוקו. כיהן כחבר כנסת לאורך 37 שנים, כסגן ראש ממשלה בשלוש ממשלות וכשר במשרדי החוץ, הבינוי והשיכון וקליטת עליה. בשנת 2018 הוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים. לוי עבר כמה גלגולים פוליטיים, אולם יותר מכל הוא מזוהה עם מפלגת "הליכוד" ובעיקר עם צמרת המפלגה, בראשה עמד מנחם בגין, שהייתה שותפה למהפך הפוליטי בשנת 1977.
את דרכו כאיש ציבור עיצבה תקופת חייו הראשונה כעולה צעיר במדינת ישראל של סוף שנות החמישים; בקיץ 1957, הגיעו דוד לוי והוריו, משה וסימי, לבית שאן. הגבר הצעיר מצא עצמו כרבים אחרים בעיירה ללא כל מקור פרנסה יציב, ובמאבק יומיומי לזכות בעבודת דחק בנטיעות או בקיבוצי האזור, בתחושה כי יש להתרפס או להיות מקורב למקבלי ההחלטות והרגשה של התנשאות, התנכרות וזלזול מצד הפקידים. כל אלו הפכו את העיירה בה כבר גרו אז 12 אלף עולים, לסיר לחץ מבעבע שמדי פעם גלי זעם אלימים גלשו ממנו.
אלו הימים שעיצבו את תודעתו של העולה החדש דוד לוי ובהם החל לגבש את תפיסת עולמו החברתית, את הצורך לזעוק את זכויות תושבי עיירות הפיתוח ואת הדרישה לקיום בכבוד. עקרונות אלו הנחו אותו במסלול חייו הפוליטיים.
העיירה הלוהטת אכלסה אלפי תושבים שנאבקו על קיומם הכלכלי. לימים סיפר כי הפגנה של מובטלים קיבלה את פניהם בבואם לעירייה. היו אלו ימי זעם וכאב בבית שאן. ארבעה חודשים קודם לבואו "מחוסרי עבודה כילו זעמם במוסדות העיר", לפי כותרת ידיעה קטנה בעיתון "מעריב". 50 פועלים מתוסכלים הושבו משדות טירת צבי לבתיהם, ביום חורף גשום. האדמה הבוצית לא אפשרה לעבוד באותו יום.
הפועלים ציפו לעבודה חלופית ועזבו את לשכת העבודה אחרי שזכו להבטחות שונות ולהתערבותו של ראש העיר. אולם יום אחר כך, כשהבינו שלא נמצאה עבודה, הסתערו על לשכת העבודה, ניפצו חלונות, שברו דלתות וקרעו סורגי ברזל. בשיא ההתפרעות נאספו 350 מפגינים שכילו זעמם גם במשרדי "עמידר", מועצת הפועלים ובמחסני "סולל בונה". כוח שוטרים חובשי קסדות ומצויד באלות, פיזר את המפגינים.
אפילו עיתון "דבר", שייצג את הממסד, הסכים כי "אין עוד עיר עולים המשמשת מצבר כזה לרוגז ותסיסה כנגד המוסדות כבית שאן, הרואה עצמה מקופחת ביותר בכל שטחי חייה... אינך יכול שלא להצטרף לתמיהתם על אפלייתה לעומת ערי עולים אחרות", נכתב בידיעה שבה נדרש כי "יינתנו הקלות לישובים הנתונים בתנאים גיאוגרפיים ואקלימיים קשים ביותר כדי לחבבם על היושבים בתוכם".
אולם דבר לא השתנה והזעם והתסכול המשיכו להיות מנת חלקם של רבים. גם דוד לוי והוריו חיו במציאות הקשה הזאת. בני המשפחה לא מצאו עבודה ונקלעו לפת לחם. סימי, האם, החליטה למכור את התכשיטים שהעניקה לה אמה. דוד הבן היה נוסע באוטובוסים לחיפה ומוכר כל פעם תכשיט אחר, בתקווה כי לא ייאלץ לשוב ולמכור תכשיטים נוספים.
הדלות הקשה הטילה ספקות בבחור הצעיר, האם יוכל להינשא לאהובת לבו, רחל (רשל), אותה הכיר במחנה עולים בדרכם ממרוקו לישראל. היא הייתה מוכנה להינשא למרות הכול. הוא חשש. בידיים ריקות הלכו הוריו להוריה והמשפחות החליטו על חתונת דוד ורחל, סיפר לימים דוד לוי לעיתונאי אריה אבנרי, בביוגרפיה שכתב עליו.
לבני הזוג נולדו 10 ילדים, שניים מהם ממשיכים בעיסוק הפוליטי - ז'קי כיהן כראש עיריית בית שאן, ובעבר היה חבר כנסת וסגן שר הבינוי והשיכון, משרד שבו כיהן אביו כשר. אורלי לוי-אבקסיס הייתה חברת כנסת ושרה לשעבר. מקסים לוי, אחיו של דוד לוי, היה ראש עיריית לוד וחבר כנסת.
רחל מצאה פרנסתה במטבח של בית ספר, בעוד דוד נותר מובטל. "היו ימים שהבית היה כל כך ריק שחיכיתי שרחל תבוא מהעבודה ותביא לי מעט אוכל מן המטבח", סיפר לאבנרי ותאר ימים של מצוקה ובושה נוכח חוסר היכולת לפרנס את המשפחה. כל תכשיטי אימו נמכרו. "פרצתי בבכי ברחוב אחרי מכירת התכשיטים, לך תסביר להם לתושבי חיפה 'הפועלית' מצוקה מהי", מתואר בספר. ברוב ייאושו נכנס באחד הימים ללשכת העבודה, עקר דלת ועורר "מהומה לא קטנה", כהגדרתו. הוא נעצר בידי המשטרה והשופט שלח אותו ל-12 ימי מחבוש בתחנת המשטרה בבית שאן.
הוא ביקש מאשתו והוריו כי לא יגיעו לבקרו. הוא סיפר לאריה אבנרי כי "משך כל תקופת ישיבתי בכלא לא התגלחתי. רציתי שיהיו לי פני אבל, וכשהייתי מסתכל בפני בראי, בשירותים של תא-המעצר, היו דמעות זולגות מעיני. בכיתי על אכזריותם של החיים ועל האכזריות העלולה לצמוח בי. כל הימים הללו חזרה לנגד עיני תמונה אחת - היום שבו עזבנו את רבאט, עם כל כך הרבה אהבה לארץ-ישראל, עם כל כך הרבה אמונה ותקווה. עמדה לנגד עיני גם תמונת הימים הרבים שקדמו ליציאה מרבאט, ערב ליל-הסדר, הימים בהם היה אבא זקוף-קומה וגאה, הימים בהם שרתה השמחה במעוננו".
נראה שאותה נקודת השפל היא שעוררה אותו לעשיה ולפעילות חברתית. "בשלב מסוים הפסקתי לבכות, הפסקתי לרחם על עצמי וחשבתי מה לעשות כדי לשנות לא רק את מצבי אלא גם את מצבם של אלה, שגורלם כגורל משפחתי. הבנתי שהפיכת שולחנות בלשכת-העבודה אינה הדרך. המסלול המוליך לבית-הסוהר, כמו המסלול המוליך לסעד ולהתנוונות, הוא חסר מוצא", תאר בספר עליו והמשיך: "עלי למצוא את הדרך שתוליך אותי אל עמדות השפעה, שבהן ניתן לעשות ולשנות דברים מן השורש. לא שאפתי עדיין לקריירה פוליטית. הייתי בסך הכול ילדון, אך באינטואיציה הבנתי שהדרך הנכונה היא ללמוד את כללי המשחק החברתיים, ובליבי גמלה החלטה - לא עוד".
אחרי שיצא מהמעצר מצא עבודה באחד מקיבוצי הסביבה ואז ארגן את השביתה הראשונה בחייו, נוכח המחסור במים קרים לפועלים. "הזהרתי שאיש לא יעז לעבוד עד שנקבל מים קרים - ומי שיעז דמו בראשו", סיפר לימים.
לצד מקרים אלו גם נהג לספר על מפגשים בהם נוצר חיבור מיוחד עם תושבי הארץ הוותיקים. כך למשל, כשעבד כראש קבוצת עבודה בבניית מקלטים בקיבוץ שער הגולן הבחינה חברת המשק, איטקה בונה, כי פועל הבניין הצעיר לא אוכל בהפסקות האוכל. בונה, מי שהייתה מפקדת הקיבוץ במלחמת העצמאות ואחר כך מזכירת הקיבוץ, שאלה אותו מדוע אינו אוכל והוא הסביר כי הוא מקפיד על כשרות האוכל. "יום אחר כך היא הביאה לי עוף שבישלה בסיר חדש שקנתה במיוחד עבורי", סיפר בעת שהוענק לו אות יקיר מכללת כנרת בשנת 2019.
באותה תקופה בה החל להוביל מאבקי עובדים החל לוי לצמוח לדמות של מנהיג חברתי ומתווה דרך. "הקרקע לא הייתה בשלה מספיק כדי להבין את חשיבות הדברים, ואני נאבקתי על מה שלי היה ברור כמובן מאליו", אמר לוואלה! בערב בו התבשר כי יוענק לו פרס ישראל. "ידעתי שאסור להיכשל, כי כישלוני היה בולם צמיחה של דור מנהיגות צעיר בעל פוטנציאל אדיר. מי יודע כמה כוחות ומוחות חשובים אבדו לנו במהלך השנים, בגלל חוסר רגישות. אני מילאתי את חובתי".
ב-1964 החל את דרכו הפוליטית. זה היה דווקא במפלגת השלטון - מפא"י, שהציבה אותו כמספר 2 ברשימת המפלגה לאגודת פועלי הבניין. אבל כעבור שנה חצה את הקווים ועבר למפלגה היריבה, "חרות". "הוא ככל הנראה בחור מוכשר וסניף 'חרות' המקומי הציע לו מקום מכבוד בראש הרשימה", נכתב אז בעיתון "למרחב".
עוד באותה שנה נכנס לוי כחבר מטעם סיעת "תכלת-לבן" בבית שאן. את "תכלת לבן" הקים באותה שנה מנחם בגין כגוף שייצג את תנועת "חרות" בתוך הסתדרות העובדים. שנה אחר כך נבחר לוי כנציג גח"ל (גוש חרות-ליברלים) למליאת המועצה המקומית בית שאן והתמנה לסגן ראש המועצה, במסגרת קואליציה בראשות המפד"ל וביחד עם רשימת רפ"י המקומית.
הוא החל להשתלב בפעילות המפלגה כחבר מרכז וכחבר הנהלת סיעת תכלת לבן בהסתדרות. בבחירות לכנסת השביעית שנערכו באוקטובר 1969, שובץ במקום ה-24 ברשימת גח"ל. המפלגה זכתה ב-26 מושבים ולוי הצעיר, רק בן 32, החל את פעילותו בבית הנבחרים. לוי ויהונתן יפרח, ראש המועצה המקומית שדרות, שנכנס לכנסת ברשימת "המערך", היו נציגיהן הראשונים של עיירות הפיתוח בכנסת.
אגב, שמונה חודשים לפני הבחירות, ולמרות היריבות המרה שבין "המערך" ו"חרות" קרא לוי לבנו אשכול לוי על שמו של ראש הממשלה, לוי אשכול, שהלך לעולמו ביום בו נולדו לדוד ורחל לוי זוג תאומים. "כסגן ראש המועצה המקומית בבית שאן ביקרתי בלשכתו של ראש הממשלה המנוח והוא לא זו בלבד שהתעלם כליל מהשתייכותי המפלגתית, שהייתה ידועה לו, אלא הקשיב לדברי ותביעותיי למען בית שאן והבליט בסיום הפגישה את חיבתו אלי, בחבקו אותי ובהודיעו קבל-עם, כי גאה הוא על כך שבעיירת עולים מצויים צעירים כמוני המזכירים לו את ימי נעוריו החלוציים. החלטתי אפוא לקרוא את בני על שמו", הסביר אז דוד לוי.
בבחירות 1977 כבר היה קרוב לוי לצמרת הליכוד ושובץ במקום ה-11 ברשימת המפלגה. באותה תקופה סבל מגל עכור של התקפות אישיות נגדו, במה שכונה "בדיחות דוד לוי". מדובר היה בבדיחות שנועדו ללעוג לו ולגמד אותו, בעיקר נוכח העובדה כי כושר הביטוי שלו באנגלית היה גרוע. אגב, הצרפתית שלו נחשבה ברמה גבוהה והעברית כמובן שהייתה משובחת. אז גם דאגו להזכיר כי לא שרת בצה"ל. עובדה זו הייתה נכונה; לוי לא גויס לצבא בשל בעיה קשה באחת מעיניו.
לוי התחיל להתבלט באספות הבחירות בזכות הכושר הרטורי שלו. מבקריו אמרו כי הוא נואם בפאתוס. יש שהשוו את היכולת הרטורית שלו לזו של בגין והיו אף שטענו כי הוא מחקה אותו.
אחרי המהפך הפוליטי מינה אותו ראש הממשלה, מנחם בגין, לשר הקליטה. בדיוק עשרים שנה אחרי שעלה לישראל והגיע לבית שאן מוכת אבטלה ואחוזת ייאוש, נאבק על מקום עבודה וצמח מפיגומי הבניינים, הגיע לוי לצמרת הפוליטיקה הישראלית.
זה היה מינוי שייצג דור שלם של עולים ממדינות צפון אפריקה ואת תושבי עיירות הפיתוח. ההתרגשות באותו יום בבית שאן הייתה גדולה. מאות מכוניות ליוו את רכב השרד של השר הטרי, בשעה שנכנס לעיירה. החוגגים שהגיעו לביתו נשאו כרזות ענק עליהן נכתב: "ברוך בואך שרנו לעיירתך בית שאן".
"לעשרת ילדיו של השר החדש היה זה חג נוסף", נכתב ב"מעריב"; "אבא בא במכונית גדולה ומפוארת, עם נהג, ולא באוטובוס כפי שהיה רגיל בעבר", ציטטו הכתבים את ילדיו.
לימים, כשהוענק לו פרס ישראל למפעל חיים נכתב כי "סיפורו האישי של דוד לוי, הוא סיפורו של נער שעלה ארצה מרבאט שבמרוקו, אל המעברה ועיריית הפיתוח, ומנקודת שפל זו זינק אל ליבת העשייה הציבורית והחברתית וממחוללי כור ההיתוך של החברה הישראלית. דוד לוי הוא לוחם חברתי של השכבות החלשות, מנהיג עובדים ונציג עיירות הפיתוח והפריפריה וממקימיה".
ב-1979 הפקיד אותו ראש הממשלה גם על משרד הבינוי והשיכון. בתפקיד זה מצא מרחב לממש את רצונו לדאוג לאנשים שייצג וביקש כי סמכויות פרויקט "שיקום שכונות" יהיו בידיו. מדובר היה במיזם לשיפור התנאים בשכונות מצוקה ברחבי הארץ. זה היה מיזם יקר מאד ללבו של בגין ושהובל על ידי השר יגאל ידין. לוי ביקש להיות מזוהה עם המפעל, שהצלחתו הייתה אמורה להביא לשינוי חברתי.
הוא לא חשש להתעמת עם ידין ועם אנשי הסוכנות היהודית ולתקוף את שר האוצר, יגאל הורוביץ, נוכח מדיניות הקיצוצים שעמדה לפגוע במיזם. בשנים שיבואו לא חשש לוי להתעמת ולהתעקש על דרכו. אבל אז, כשהיה עוד שר צעיר, הדבר נתקל בתגובות מתנשאות. "היו זמנים שדוד לוי לא היה משתעל בלי רשות", אמר הורוביץ בכעס נוכח התקפות לוי נגדו.
אגב, כעבור שלוש שנים, כשכוחו של לוי גדל, היה זה סגנו במשרד השיכון, משה קצב, שביקש כי "שיקום שכונות" יהיה בטיפולו ובין השניים שרר מתח. לוי החל לצבור כוח בליכוד. אחרי בחירות 1981 כבר היה לסגן ראש הממשלה והחל לבנות מחנה במפלגה.
לקראת סוף 1982, כשמנחם בגין החל לדעוך, פרץ מאבק ירושה בליכוד ולוי היה מסומן כאחד מהיורשים האפשריים. עוד לפני כן החל לגבש קו עצמאי. כך היה במלחמת לבנון כשהוביל קו מתון, בניגוד למדיניות של בגין ושל שרי הביטחון והחוץ, אריק שרון ויצחק שמיר. לוי אף היה השר היחיד בממשלה שהזהיר מפני כניסת הפלנגות הנוצריות למחנות הפליטים בביירות. החשש של לוי התברר כמוצדק אחרי הטבח שביצעו הפלנגות במחנות סברה ושתילה.
עם פרישתו של בגין ב-1983 התמודד לוי על ראשות המפלגה אך הפסיד לשמיר. בעשור שיבוא נותר לוי מספר 2 והמתין שיגיע זמנו להפוך מועמד המפלגה לראשות הממשלה. בדרך עוד הפך לנץ ביטחוני והתנגד לוועידת מדריד שיזמה ארצות הברית ובה נפגשו ב-1991 נציגי ממשלת ישראל עם משלחות ממדינות ערב ועם נציגות פלסטינית.
מי שכן נסע לוועידה היה סגנו של לוי, בנימין נתניהו, שגם היה ליריבו הבולט במפלגה. היה צורך להפריד בין השניים ונתניהו עזב את משרד החוץ ומונה כסגן שר במשרד ראש הממשלה. זמן קצר אחר כך התחולל הקרב הגדול בין השניים, הקרב שיכריע את עתידם ושאחריו החלה ירידתו של לוי מצמרת המפלגה והמראתו של נתניהו לשלטון.
בבחירות 1992 הביס יצחק רבין את יצחק שמיר והליכוד נערך לחילופי דורות בראשות המפלגה. הליכוד החליט ללכת בעקבות הצלחת מפלגת העבודה וערך פריימריז על ראשות המפלגה. על הבכורה התחרו לוי, נתניהו, בני בגין ומשה קצב. המרוץ החל להסתמן ככזה שלקו הגמר שלו יגיעו נתניהו ולוי. נתניהו, מנסיכי המפלגה - אביו, פרופסור להיסטוריה ומזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי. יליד הארץ, קצין בסיירת מטכ"ל, אחיו של גיבור ישראל יוני נתניהו ושגריר באו"ם עם אנגלית מושלמת והופעות סוחפות על מסך הטלוויזיה.
לוי טיפס מלמטה, מהפיגומים, בנה עצמו בעשר אצבעות והפך להיות הפנים והקול של שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח. הוא כבר צבר ותק של 24 שנים כחבר כנסת ו-16 שנים כשר. הוא עמד להשלים את המסע המפרך והיה כפסע מראש הפירמידה.
בשיאן של הבחירות, או שמא בשפל שלהן, האשים נתניהו כי "אדם אחד בליכוד, מוקף בחבורה של פושעים" ניסה לסחוט אותו במה שכונה בתקשורת פרשת "הקלטת הלוהטת". לכולם היה ברור כי אותו "אדם בכיר בליכוד" אותו האשים נתניהו הוא לוי. בעימות הטלוויזיוני בין ארבעת המתמודדים, הסיר לוי את הכפפות וכינה את נתניהו "נפוליאון", "צלופח" והשתמש במושג שטבע - "אנטי-ביביוטיקה".
נתניהו זכה בניצחון סוחף בפריימריז וכעבור שלוש שנים זכה בראשות הממשלה. לקראת סופה של הכנסת ה-13 פרש לוי מהליכוד ויחד עם ח"כ דוד מגן, שהיה בעבר יריבו המר, הקימו את מפלגת "גשר". אולם בבחירות אחרי חצי שנה חברו לליכוד ואחרי הניצחון מונה לוי לשר החוץ בממשלת נתניהו. אבל הקרע שנתפר נפרם שוב ובינואר 1998 פרש לוי מהממשלה נוכח טענתו כי הממשלה פוגעת בשכבות החלשות.
בבחירות שנה אחר כך חבר לאהוד ברק ומפלגת העבודה לרשימת "ישראל אחת" ואחרי נצחונו של ברק שוב מונה לתפקיד שר החוץ. אבל אלו כבר היו דמדומי הקריירה הפוליטית שלו. שוב הוא התפטר מהממשלה ושב לליכוד. עשור אחרי שכבר היה מרחק נגיעה מראשות המפלגה, לוי היה כעת ללא בסיס הכוח שלו.
בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003 נדחק למקום ה-16 ברשימת הליכוד ובבחירות לכנסת ה-17 בשנת 2006 כבר נדחק למקום ה-36. הדור הצעיר שכח לו את חסד נעוריו והביע את מורת רוחו מהנדודים הפוליטיים של לוי. בתום 37 שנים בכנסת, הוא פרש מהחיים הפוליטיים עם תחושת החמצה. הוא היה כל כך קרוב להיות ראש הממשלה הראשון מקרב יוצאי ארצות ערב ותושבי עיירות הפיתוח.
לוי שב לבית שאן וב-2014 עלה שמו כמועמד אפשרי לנשיאות המדינה. מועמדותו הצטיירה כניסיון של הליכוד לפגוע ברובי ריבלין. הוא כבר היה במקום אחר לגמרי מאותן שנים של מאבקים סוערים. "לא אלך למאבק שיעכיר את האווירה עוד יותר. רצוי שכל אחד ישאף לאחדות עד כמה שניתן", אמר והודיע כי לא יתמודד לתפקיד.
ב-27 ביולי 2023 אושפז ביחידה לטיפול נמרץ לב בבית החולים הדסה עין כרם. היום, כשהוא מותיר מאחוריו מורשת מפוארת וסיפורו מעורר השראה ברבים, הלך לעולמו.