בישראל אוהבים לדבר על "ירושלים המאוחדת", למרות שהיא מאז ומתמיד הייתה מחולקת

סוף שבוע מדמם עבר על העיר ירושלים עם שני פיגועי ירי שבוצעו על ידי שני תושבי מזרח העיר, תוך יממה אחת בה נגבו חייהם של שבעה בני אדם, וחמישה נוספים נפצעו בסך הכל. ככה, ברגע אחד, מצאה את עצמה הממשלה החדשה ניצבת מול האתגר הגדול ביותר מאז כינונה לפני כחודש. אם לא די בהפגנות נגד המהפכה במערכת המשפט, המתקפה מצד משקיעים ואנשי עסקים נגד הממשלה וגל ההתייקרויות במשק שהולך ותופס תאוצה, מצאו עצמם חברי הממשלה חסרי אונים מול התחושה של חוסר ביטחון ברחובות.

אותם חברי ממשלה שבזמן כהונתם באופוזיציה הבטיחו לציבור ניסים ונפלאות כדי להילחם ביוקר המחיה ולהביא למשילות ברחובות, מצאו את עצמם בימים האחרונות מדקלמים סיסמאות שהציבור כבר מאס בהן מרוב ששמע אותם - ובמילים אחרות חוו על בשרם מה שכל אזרח ישראלי יודע ומכיר - החיים באופוזיציה ומכירת הבטחות באמצעות ציוצים בטוויטר הרבה יותר קלים ונוחים מחיי הקואליציה עם הידיים על ההגה.

מה עשה השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שלא החמיץ שום הזדמנות בזמן היותו ח"כ באופוזיציה לקפוץ מזירת פיגוע אחת לשנייה ולתקוף את ממשלת בנט-לפיד ללא הפסקה, כשלכולם זכורה סצנת העימות מול שר לביטחון הפנים דאז עמר בר לב לאחר הפיגוע בחדרה? התייצב בשבת האחרונה מול המצלמות והאשים את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה בטענה שמנעה ממנו ומהממשלה לפעול ולהגיב בצורה הולמת לפיגועים. ספין שספק אם בן גביר עצמו מאמין לשטויות שיצאו לו מהפה.

ואם לא די בחברי הקואליציה החדשה שהתחרו ביניהם מי ידבר בשפה יותר חזקה וקשוחה נגד הפלסטינים בגדה המערבית ועזה, לא היה קשה להחמיץ את העלייה לרגל לאולפני הטלוויזיה של כל הלשעברים למיניהם, כדי להטיף ולהמליץ לממשלה מה לעשות, כאילו שלא היו בעצמם בעבר באותה עמדה, בין אם בצבא או מסביב לשולחן הממשלה, ומצאו את עצמם חסרי יכולת בסיטואציות דומות.

אך עם כל הכבוד לשלל הפרשנויות וגל העצות שנחשפנו אליהם בימים האחרונים, היה קשה למצוא שסוגיית מזרח ירושלים או השאלה "מזרח ירושלים, לאן?" עולה לשולחן הדיונים בצורה רצינית ומעמיקה. ואם כבר עלתה אז בטח לדיון קצר או על ידי מספר קטן של אנשים, מה שרק מחדד את התחושה שבישראל לא באמת רוצים לשוחח בצורה רצינית על העיר ירושלים ועל ההפרדה הטוטאלית בין שכונות מזרח העיר למערבה. נראה שהאנשים בישראל התרגלו יותר מדי לסיסמאות הפוליטיקאים בסגנון "ירושלים המאוחדת" או "ירושלים לא תחולק", כשבפועל היא מעולם לא הייתה מאוחדת, שלא לדבר על הצורך לחלק אותה כי היא ממילא מחולקת.

האם מישהו רואה קשר בין מערב העיר למזרחה? האם יש מה שמחבר בין חיי היום-יום בג'בל אל-מוכאבר וכפר עקב למתרחש במערב העיר? לרוב התשובה היא לא. על פי נתוני משרד הפנים, נכון לשנת 2022 פחות מ-19 אלף מהערבים תושבי מזרח ירושלים, המהווים פחות מ-5%, הם אזרחי מדינת ישראל בזמן שקרוב ל-400 אלף ערבים פלסטינים מתגוררים במזרח העיר תחת אחריותה המוניציפלית של עיריית ירושלים, אך הם לא אזרחי המדינה ולא זוכים לשירותים מוניציפאליים מתקדמים כפי שזוכים להם תושבי מערב העיר. סיטואציה שרק ממחישה את המדיניות שדוגלים בה בישראל מאז ומתמיד, ללכת עם ולהרגיש בלי, או לדבר גבוהה-גבוהה על "ירושלים המאוחדת" ו-"עיר הבירה" תוך כדי סירוב להודות באמת ולהכיר במציאות שהעיר מאז ומתמיד הייתה מחולקת.

כן, הגיע הזמן להפסיק לשקר לציבור ולהגיד את האמת - מזרח ירושלים הפכה מזמן לשטח הפקר שאינה חלק מהעיר וממדינת ישראל. אכן, ישראלים יכולים לבקר ולהסתובב שם מתי שמתחשק להם, אך אין צורך לחיות באשליה ולהגיד שהיא חלק בלתי נפרד מהמדינה ומהעיר. האם מאז מלחמת ששת הימים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר, או ההכרזה על סיפוחה, היא באמת הפכה לחלק אינטגרלי מהמדינה? התשובה היא בפירוש לא.

מדובר פשוט בצירוף שטחים ותו לא. צירוף שטחים והפקרת תושביהם לגורל. ובסוף יש מי שמופתע בישראל לקיומו של הפער בין ההצהרות למה שקורה בשטח. כל עוד מדינת ישראל תמשיך לאמץ את הגישה של לשמור דיסטנס מסוגיות רגישות שיכולות "לעצבן" חלקים בציבור זו תהיה התוצאה. כשבוחרים בגישה של לגלגל את תפוח האדמה הלוהט לאחר כך אז זו התוצאה, שתי ערים נפרדות בתוך עיר אחת ברמה ההצהרתית בלבד.

המציאות של קרוב ל-400 אלף תושבים שאינם מוגדרים ישראלים, ורובם המוחלט אינם רואים בעצמים ישראלים אינה של מה בכך. מספיק לראות שבזמן שבמערב העיר התאבלו על הנרצחים בעקבות הפיגוע, בחלק מהשכונות במזרחה חגגו. שלא לדבר על התלמידים הערבים שם, שלרוב לא לומדים את תוכנית הלימוד הישראלית אלא של הרשות הפלסטינית.

נכון שתמיד יותר קל לדקלם סיסמאות כגון "ירושלים המאוחדת", מה שמביא לא מעט לייקים ברשתות החברתיות, אך מנהיגות נמדדת על ידי אמירת האמת הקשה לציבור. מנהיגות אינה תוצר של מריחת הציבור והרצון להשמיע לו את מה שהוא מעדיף לשמוע, אלא צריכה להיות תוצר של היכולת לחתוך ולפעול נכון.

לבסוף נשאלת השאלה - אם מדינת ישראל לא מצליחה להתמודד עם כ-400 אלף פלסטינים בשכונות במזרח ירושלים, איך היא אמורה להתמודד עם מיליוני הפלסטינים בגדה המערבית ועזה? מה לעשות, תמיד העדיפו כאן לטמון את הראש בחול ולהמשיך את החיים בתחושה של "ללכת עם ולהרגיש בלי".